על קנקנו של היופי

השאיפה ליצור תמונות יפות מובנית באופן עמוק כל כך ברובנו עד שאנחנו מערערים עליה רק לעתים רחוקות. יופי הוא מושג מוזר: קשה להגדיר אותו באופן אובייקטיבי, אבל כשאנחנו נתקלים בנוף, בחפץ או באדם יפים אנחנו מכירים מיד ביופי שלהם. היופי הוא ערך: כשאנחנו מביטים בדבר מה יפה אנחנו לא "מרוויחים" דבר מלבד ההנאה שבעצם הצפיה (המקרה החריג הוא אנשים יפים). היופי איננו אובייקטיבי לחלוטין, אבל הוא נמצא בקונצנזוס רחב: רובנו הגדול מעדיף לצפות בנוף בתולי מאשר בנוף אורבני, חקלאי או תעשייתי. רובנו מעדיף לצפות בחוף ים לבן עטוי בצמחיה עשירה ולא בגבעות שצבען האפרפר הוא תוצאה של בצורת מתמשכת, וכו'. היופי קשור במידה רבה לערכים אחרים שחשובים לנו. הוא מייצג עבורנו ניקיון, בריאות, סדר, צלילות, נוסטלגיה, נאיביות, אלטרואיזם ואהבה. יסודות צורניים מסויימים קשורים באופן הדוק לתפיסת הקונצנזוס של היופי:

• פרופורציה - פרופורציות בעלות חוקיות טבעית, כמו יחס הזהב, נתפסות בעינינו כנעימות. על כך מבוסס "חוק השלישים".
• סימטריה –סימטריה בתווי הפנים של אנשים מייצגת בריאות. הטבע עשיר בסימטריות מורכבות יותר מהסימטריה הדו-צדית וגם הן נתפסות בעינינו כ"נכונות".
• הרמוניה – איזון בין צבעים וטונים, אלמנטים חזותיים הנמצאים באיזון דינאמי בקומפוזיציה.
• אחידות – סצנות "מאוחדות" שכל האלמנטים בהן נתונים לאותם חוקים פיזיקליים (למשל סצנת נוף עמוקה שבה העצמים הקרובים והרחוקים מטילים את צילם לאותו כיוון) נתפסות בעינינו כשלמות ו"מזמינות" אותנו אל תוכן.
• היכרות – אנחנו מעדיפים נושאים מוכרים שביטויים החזותי "אובייקטיבי". נושאים כאלה מתאימים לסטריאוטיפים ולעולם הערכים שלנו וחוסכים מאיתנו את הצורך לחשוב על מנת להבין את מה שלפנינו.
• פשטות –צורות גיאומטריות פשוטות משרתות את התפיסה החזותית שלנו (ראו gestalt) ויוצרות תמונה "קלה לעיכול" ונעימה לעין. כך גם תמונות בעלות נושא יחיד, מוגדר וקל לזיהוי.
• צבעים רוויים – סצנות בעלות צבעים דומיננטיים ובהירים נתפסות בעינינו כנקיות וצלולות. הרוויה החזקה היתה הגורם העיקרי לפופולאריות של סרטי ה-Velvia שהופיעו בראשית שנות ה-90.
• קונטרסט בינוני או חזק – מרמז על שפע של אור ועל אוויר צלול.
• מרקמים מודגשים – משטחים בעלי מרקם מובהק מזמינים אותנו לגעת בהם ומעניקים לנו גירוי חושי נוסף. הביטוי הריאליסטי של מרקמים היה הסיבה העיקרית להצלחת ציור השמן בין השנים 1500 ו-1900.

ה"קווים לדמותו של היופי" שמניתי למעלה הם תכונות אינהרנטיות של הסצנות או של האובייקטים המצולמים. נושאים "יפים" אינם דורשים שיקול דעת מיוחד מצד הצלם. בכמה מענפי הצילום המסחרי (אופנה, חתונות, מזון ומוצרים) הצלם נבחן ביכולתו להפיק תוצאות אסתטיות גם כאשר הנושאים שלפניו אינם מציגים את כל התכונות האלה. זו הסיבה העיקרית לשימוש הנרחב בתאורה מלאכותית ובעיבוד תמונה ממוחשב בענפים אלה. טכניקות עיבוד אגרסיביות גורמות לי לפעמים לזוז בכסא, אבל האמת היא שאין כאן שאלה של אתיקה: כאשר המטרה היא הצגה של הנושא "במיטבו", כל האמצעים לכך כשרים. המתבונן המתוחכם מבין את זה ומצפה לכך, ולכן שאלת הנאמנות למציאות כלל איננה רלוונטית.

האסתטיקה ביצירות אמנות היא עניין שנתון בויכוח. מראשית הרנסנס ועד סוף המאה ה-19 היא תפסה מקום מרכזי ביותר באמנות. "כללי היופי" היוו סטנדרט ביצירה האמנותית בכללותה, אפילו כשהיא תיארה נושאים לא נעימים בעליל, כמו הגיהנום של Dante Aleghieri (ראו ציורו של Stefan Lochner למטה). עם המצאת הצילום, ובעיקר לאחר שהפך לפופולארי בשנות ה-90 של המאה ה-19, זנחה האמנות במידה רבה את התיעוד והתפנתה לעסוק בביטוי הרעיונות של האמן. התהליך שעבר על האמנות לווה בהתבססותם של סגנונות שהתרחקו מן הקונצנזוס של היופי וביטאו דווקא דו-משמעות (קוביזם, סוריאליזם), אפלוליות ועכירות (אקספרסיוניזם) או הפשטה מוחלטת (דאדא, אקספרסיוניזם מופשט, אמנות קונספטואלית). האסתטיקה הישירה, שמטרתה לגרום למתבונן עונג ותו לו, הפכה לסמל נלעג לפרימיטיביות. אמנים רבים אמנם המשיכו להשתמש בצבעים רוויים וחיים, בקונטרסט חזק ובמאפיינים צורניים אחרים של היופי (Salvador Dali ו-Henry Matisse הם שתי דוגמאות בולטות), אבל שימוש זה נועד לשרת את המסר ע"י הפיכתו לקומוניקטיבי יותר. היופי לא עמד בזכות עצמו.

Stefan Lochner, The last judgement, 1435

Henri Matisse, The dance, 1910

Salvador Dali, Metamorphosis of Narcissus

ומה בקשר לצילום?
התצלום, מעצם היותו העתק דו-מימדי של הסצנה המתוארת בו, הוא המדיום האולטימטיבי לביטוי של יופי. רוב התצלומים שאנחנו נחשפים אליהם (ששייכים לקטגוריית הצילום המסחרי) הם יפיפיים. מטרתם לפנות אל המכנה המשותף הרחב ביותר כדי לרצות את טעמם של מתבוננים רבים ככל האפשר. אפילו בצילום הפוטוג'ורנליסטי בולטים מאפיינים אסתטיים, למרות שחשיבותם בז'אנר הזה פחותה. אבל, האם היופי הוא תכונה רצויה בכל תמונה?
האופנה העכשווית בצילום האמנותי מתעלמת כמעט לחלוטין מן האסתטיקה. רבים מהאמנים יוצרים, ומוכרים בהון עתק, תצלומים בעלי צבע דהוי, חסרי נושא מובהק ואפילו "מכוערים" (ראו למשל את התצלום מאת Richard Billingham למטה). המגמה הזאת נגזרת מקבלת הצילום לקנון האמנויות החזותיות ב-30 השנים האחרונות. אמנות "אמיתית" לא חייבת להיות יפה, אבל חשוב מאד שיהיה לה מסר.

Richard Billingham, Untitled n.13, Black country, 2003

כמו בציור, ליופי יש מקום דווקא כאשר הוא נותן לתמונה משמעות נוספת, אירונית. הדבר בולט במיוחד בתצלומים פוטוג'ורנליסטיים המתארים סבל.

Photograph: Therese Frare

W. Eugene Smith, Tokomo Eumera in her bath, Minamata 1972

אין ספק שהיופי הוא אחד הכלים החזקים שיש בידי הצלם. הוא עושה את התצלום קומוניקטיבי יותר, אפילו אהוב יותר על המתבונן. מאידך, כאשר היופי הופך מאמצעי (שמדגיש מסר עמוק יותר) למטרה (שבשמה צולמה התמונה), היצירה עלולה להפוך לקיטש. זה קורה לרבים מאיתנו. הסתייגות נוספת קשורה לעניין המקוריות: היופי קשור באופן הדוק למוכר ולאהוב. לכן הוא קונפורמיסטי במהותו ונוטה לממוצע ולקורקטי. אבל דווקא צלמים בעלי ראיה מקורית ויצירתית שחורגים במידה כזאת או אחרת מטעם הקונצנזוס הם אלה שמוליכים את הצילום קדימה.