על פורטרטים, אמפתיה ונאום השועל

הפרק ה-21 של "הנסיך הקטן" לאנטואן דה סנט אקזופרי הוא טקסט נפלא על אמפתיה. אמפתיה היא יותר מקבלה של הזולת, יותר מהבנת הלך הרוח והמוטיבציה שלו. זוהי היכולת האנושית לחצות את הגבול בין אדם לזולתו, לראות את העולם דרך עיניו של הזולת, לחוש באושרו או בכאבו. הנה הפרק במלואו, בתרגומה של עינת גרנות:

אז הופיע השועל.
"בוקר טוב", הוא אמר.
"בוקר טוב", ענה הנסיך הקטן בנימוס, למרות שלא ראה איש.
"אני כאן", אמר הקול, "מתחת לעץ התפוח".
"מי אתה?" שאל הנסיך, והוסיף: "אתה מאד יפה".
"אני שועל", אמר השועל.
"בוא לשחק איתי", אמר לו הנסיך הקטן. "אני עצוב".
"אינני יכול לשחק איתך", אמר השועל, "כי אינני מאולף".
"אה! אני מתנצל", אמר הנסיך הקטן.
אבל אחרי הרהור, שאל:
"מה פירוש 'מאולף'?"
"אינך גר כאן", אמר השועל. "מה הוא שאתה מחפש?"
"אני מחפש אנשים", ענה לו הנסיך הקטן, "מה פירוש 'מאולף'?"
"אנשים", אמר השועל, "יש להם רובים והם צדים, זה מטריד מאד. הם גם מגדלים תרנגולות, ואלה הדברים היחידים שמעניינים אותם. אתה מחפש תרנגולות?"
"לא", אמר הנסיך הקטן. "אני מחפש חברים. מה פירוש 'מאולף'?"
זה משהו שלעתים תכופות מדי מזניחים", אמר השועל. "פירוש הדבר לכונן קשרים".
"לכונן קשרים?"
"כמובן", אמר השועל. "בשבילי אינך אלה ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים, לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי. בשבילך אינני אלא שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, אזי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם..."
"אני מתחיל להבין", אמר הנסיך הקטן. "יש שושנה אחת, אני חושב שהיא אילפה אותי..."
"זה אפשרי", אמר השועל. "קורים על פני הארץ כל מיני דברים."
"או, אבל זה לא בארץ!" אמר הנסיך הקטן.
השועל היה מופתע.
"בפלנטה אחרת?"
"כן."
"האם יש ציידים על פלנטה זו?"
"לא."
"זה מעניין! ויש שם תרנגולות?"
"לא."
"אין דבר מושלם בעולם", נאנח השועל.
ואז חזר לדון ברעיון שלו.
"החיים שלי חדגוניים", הוא אמר. "אני צד תרנגולות, ובני אדם צדים אותי. כל התרנגולות דומות, וכל בני דומים. לכן אני קצת משועמם.
אבל אם תאלף אותי, יהיה זה כאילו שמש נכנסה והאירה את חיי. אני אכיר את צליל צעדיך, והוא יהיה שונה מכל האחרים. למשמע צעדים אחרים אני זוחל אל מתחת לאדמה, אבל קול צעדיך יקרא לי, כמו מוסיקה, לצאת ממחילתי.
ותראה! אתה רואה את שדה החיטה שם למטה? אינני אוכל לחם, וחיטה אין לה שימוש בשבילי. שדות החיטה אינם אומרים לי דבר, וזה עצוב, אבל לך יש שיער זהב, וזה יהיה נהדר! החיטה, גם לה צבע זהב, והיא תזכיר לי אותך. ואני אוהַב לשמוע את רחש הרוח בחיטה..."
השועל תלה את מבטו בנסיך הקטן.
"בבקשה...אלף אותי!", הוא אמר.
"אני רוצה מאד", אמר הנסיך הקטן. "אבל אין לי זמן. עלי למצוא חברים, ולהכיר דברים רבים".
"אפשר להכיר רק מה שמאלפים", אמר השועל. "לבני האדם כבר אין זמן להכיר באמת. הם קונים הכל מוכן מן המדפים בחנויות, אבל אין חנות שמוכרת חברים, ולכן לבני האדם אין חברים. אם אתה רוצה חבר, אלף אותי..."
"מה עלי לעשות?", שאל הנסיך הקטן.
"צריך לנהוג באורך רוח", ענה השועל. "קודם תשב במרחק מה ממני, ככה, בדשא. אני אביט בך מזווית העין, ואתה לא תאמר כלום. מלים הן מקור לאי הבנות. אבל בכל יום תשב קצת יותר קרוב אלי..."
למחרת הנסיך הקטן שב.
"טוב יותר לבוא בכל פעם באותה שעה", אמר השועל.
"אם, למשל, תבוא תמיד בארבע אחר הצהרים, אזי בשעה שלוש אני אתחיל להרגיש מאושר. אני ארגיש מאושר יותר ויותר ככל שהשעה ארבע תקרב, ובשעה ארבע אכסוס ציפורניים מציפיה ודאגה. אני אגלה את מחיר האושר! אבל אם תבוא בכל פעם בשעה אחרת, לבי לא ידע מתי להתכונן לקראתך... חייבים לנהוג לפי הרגלים קבועים..."
"מה הם הרגלים קבועים?" שאל הנסיך הקטן.
"גם זה משהו שלעתים קרובות שוכחים", אמר השועל. "זה מה שעושה יום אחד שונה מיום אחר, שעה אחת שונה מרעותה. יש הרגלים קבועים למשל, בין הציידים - בכל יום חמישי הם רוקדים עם הנערות שבכפר. לכן יום חמישי הוא יום נפלא בשבילי! אני מטייל עד הכרמים. אילולא הציידים היו רוקדים ביום קבוע, כל הימים זהים בשבילי, כל יום דומה למשנהו, ולא היה לי אף יום אחד של חופש".
ובכן, הנסיך הקטן אילף את השועל, וכאשר שעת פרידתם הלכה וקרבה:
"אה", אמר השועל, "אני אבכה".
"זו אשמתך", אמר הנסיך הקטן, "לא רציתי לפגוע בך. אבל רצית שאאלף אותך..."
"בוודאי", אמר השועל.
"ועכשיו אתה עומד לבכות!" אמר הנסיך הקטן.
" בוודאי ", אמר השועל.
"אם כך לא היה לך רווח מזה".
"היה לי רווח", אמר השועל, "בגלל צבע החיטה".
והוא הוסיף:
"לך והבט עוד פעם אחת בשושנים. אתה תבין עכשיו שהשושנה שלך יחידה ומיוחדת בכל העולם.
ואז תחזור להיפרד ממני לשלום, ואני אתן לך סוד במתנה".
הנסיך הקטן הלך להביט שוב בשושנים.
"אינכן דומות לשושנה שלי", הוא אמר, "אתם עדיין אינכן ולא כלום. איש לא אילף אתכן, ואתן לא אילפתן אף איש. אתן כמו השועל שלי כאשר פגשתי אותו לראשונה. הוא היה רק שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל רכשתי את ידידותו, ועכשיו הוא יחיד ומיוחד בעולם".
השושנים היו נבוכות מאד.
"אתן יפות, אבל ריקות מתוכן", הוא המשיך. "אף אחד לא ימות בעדכן. כמובן, עובר אורח עלול לחשוב שהשושנה שלי דומה לכן, אבל היא, רק היא חשובה יותר מכולכן, כי אותה השקיתי, כי אותה כיסיתי בפעמון זכוכית, כי בשבילה הצבתי פרגוד שיגן עליה מפני הרוח, כי למענה הרגתי את הזחלים (פרט לשניים או שלושה שניצלו בגלל ליופיים). כי היא זו שהאזנתי לה כאשר התרברבה, והתאוננה, ולפעמים גם לא אמרה כלום. כי היא השושנה שלי".
ואז חזר לפגוש את השועל.
"להתראות" הוא אמר.
"להתראות", אמר השועל.
"הנה הסוד שלי. הוא סוד מאד פשוט:
הלב בלבד, רק הוא רואה נכונה. הדברים החשובים סמויים מן העין".
"הדברים החשובים סמויים מן העין", חזר אחריו הנסיך הקטן, כדי לזכור היטב.
"הזמן שהקדשת לשושנה שלך הוא שעושה אותה חשובה".
"הזמן שהקדשתי לשושנה שלי..." שינן הנסיך, כדי לא לשכוח.
"בני האדם שכחו אמת זו", אמר השועל. "אבל אתה אל תשכח:
כאשר אתה מאלף מישהו אתה אחראי לו לעולמי עד. אתה אחראי לשושנה..."
"אני אחראי לשושנה", חזר אחריו הנסיך הקטן, כדי להיטיב לזכור... 

אנטואן דה סנט אקזופרי, הנסיך הקטן

 

מה הקשר בין כל זה לצילום? צילום של אנשים חייב להיות אמפתי. כשאתה מצלם את פניו של אדם, אפילו של ילד, אתה גוזל ממנו משהו. אתה מגלה את רגשותיו, מנציח את חולשתו. גם פורטרטים מבוימים עושים זאת, אם כי הם הוגנים יותר כלפי המצולם שזוכה בהזדמנות להכין את עצמו ולהיראות במיטבו. על מנת להפיק פורטרט מבוים טוב על הצלם להכיר את נושא הדיוקן. די בשיחה בת כמה דקות לפני הצילום כדי ליצור קשר בין שני האנשים שמשני צידי המצלמה. ההיכרות, גם אם היא שטחית, תתבטא בתוצאות. האתגר של הצלם בסוג הצילום הזה הוא להזדהות עם המצולם, להרגיש כמוהו. למפגש בין הצלם למצולם יש דינמיקה שמאופיינת בהסרת ההגנות. עם התמשכות הצילום ה"מסכה" של המצולם נושרת והוא נעשה נינוח יותר ומודע פחות למצלמה. התמונות האחרונות בסדרה יהיו בדרך כלל הטובות ביותר (אם כי המצולם יעדיף את אחת התמונות הראשונות, שמן הסתם יהיו פורמאליות ו"מחמיאות" יותר).

העצה להציב את העדשה בגובה עיניו של הנושא נכונה בדרך כלל כמו גם העצה להשתמש באורך מוקד מתחום הטלה-פוטו הקצר או הבינוני. יישומן של שתי המלצות אלה יבטיח תיאור נייטרלי ופרופורציונאלי של תווי הפנים. הגישה האובייקטיבית הנהוגה בפורטריטורה מכבדת את המצולם, אבל היא לא מייצגת אמפתיה. להיפך: היא נוטה להציג את הדיוקן באופן קר ומרוחק במקצת. פורטרטים שמצולמים בעדשה קצרה במעט מהמומלץ ומזוויות נמוכות או גבוהות במקצת נוטים להדגיש את הבעת הפנים ואת תנוחת הראש. פורטרטים כאלה מקרבים את המתבונן אל המצולם מבחינה רגשית. הם אמנם פחות תיאוריים, אבל הם חזקים יותר, מעניינים יותר ובעיקר אמפתיים יותר.