העין: הצילום באמנות בת זמננו

מאמר שהתפרסם בעיתון Financial Times ב-22 באוקטובר פותח צוהר אל תוך העולם המסתורי (עבור רובנו) של הצילום האמנותי ושל שוק האמנות. הוא עושה זאת תוך דיון בשאלה מדוע Annie Leibovitz, צלמת הסלבריטאים העובדת עבור Vanity fair, לא זכתה עד היום למעמד של אמנית (ככל שהדבר נוגע לשוק האספנות). העובדות מדברות בעד עצמן: התצלום היקר ביותר של לייבוביץ נמכר במכירה פומבית ב-2005 תמורת 31,200 דולר. זה אולי נדמה כסכום לא מבוטל, אבל הדפסים של צלמים בני גילה שנכנסו לקנון האמנותי נמכרים דרך קבע במאות אלפי דולרים, ולעתים במיליונים.
מדוע זה קורה? האמת שאין לכך הסבר מספק. עם זאת, אפשר להגדיר לדעתי מספר מאפיינים שיסייעו ליוצר להתקבל לפנתיאון האמנותי - לפחות בהיבט של שוק האמנות:

חוסר עניין בטכניקה של הצילום – כמה וכמה מהאמנים בני זמננו שמשתמשים בצילום כבמדיום משלבים ביצירתם שיטות נוספות, כגון ציור או מונטאז'. חלקם אפילו מעתיקים לתוך יצירותיהם תצלומים קודמים (למשל Richard Prince). חלק גדול מהאמנים האלה מצהירים על בורות טכנית (ל-Gregory Crewdson, למשל, אין מצלמה. מישהו אחר לוחץ למענו על המחשף כשהוא יוצר את הסצנות שלו).

Richard Prince, Untitled, 1993

היעדר "כתמים" של צילום מסחרי בקורות החיים – אמני צילום רבים צמחו מתוך עולם האמנות ובחרו בתצלום כבמדיום המועדף עליהם בשלב כלשהו של התפתחותם היצירתית (Jeff Wall, למשל, התחיל כצייר; רבות מהיצירות של Cindy Sherman עלובות מבחינה צילומית). צלמים מסחריים מתקבלים לשוק האספנות רק לעתים נדירות, אפילו אם יצירתם אמנותית בעליל (Richard Avedon ו-Edward Steichen הם מקרים חריגים).

Cindy Sherman, Untitled film stills #58, 1980

סגנון מבוים – צלמים עוסקים בעבודה תיעודית. לעומת זאת, התצלום הוא רק קצה הקרחון ביצירתו של האמן. כל האמנים-המשתמשים-במצלמה האופנתיים ללא יוצא מן הכלל מעדיפים סצנות הנתונות לחלוטין לשליטתם. חלקם אפילו בונים את הסצנות שלהם תוך השקעת זמן ועבודה מאומצת.
הדפסים גדולים – חלק ניכר מהאמנים, בעיקר אלה שמתמחים באסתטיקת ה-deadpan הניאו-אובייקטיבית, מדפיסים את יצירותיהם על יריעות המשתרעות על מטרים (למשל Andreas Gursky). אין ספק שהדפסים כאלה מותירים רושם כביר על המתבונן ולו רק בזכות מימדיהם.

Andreas Gursky, Chicago board of trade II, 1999

נדירות – אמנם תצלומים נועדו לשכפול, אבל הצפת השוק בעותקים רבים פוגעת במעמדו של האמן ואיזון טוב בין ביקוש להיצע הוא אמנות בפני עצמה. יצירות שמיועדות למכירה פומבית יודפסו בדרך כלל במספר חד ספרתי של עותקים חתומים בידי האמן. מעניין שערכם האספני של הדפסים שנעשו סמוך לאחר מועד הצילום עולה בהרבה על ערכם של הדפסים מאוחרים יותר שמקורם באותו נגטיב עצמו. זו הסיבה לכך שמקומם של צלמים פוריים במיוחד נפקד מהקבוצה הזאת.
אופנתיות – אם אתה גרמני, בעל משיכה לחפצים היומיומיים הבנאליים ביותר וירשת מצלמה טכנית עתיקה בפורמט 4X5 – אל תהסס לפנות אל הגלריה הקרובה לביתך. השוק יאהב את התצלומים שלך ויימצאו עשרות אספנים שיתכתשו על הזכות לתלות הדפס בחתימתך בחדר העבודה שלהם. אם אתה אמריקאי שמצלם סלבריטאים במיטב הטכנולוגיה הדיגיטלית – אל תנסה אפילו, לפחות כל עוד אתה חי. בסופו של דבר דומה שאין קריטריונים אובייקטיביים. מי שקובע מהי אמנות היא אליטה קטנה של אוצרים, מבקרים ובעלי ממון.