צילום ותרבות ה-WYSIWYG

הביטוי WYSIWYG (What you see is what you get) נפוץ בעולם התוכנה מאז אמצע שנות השמונים. זהו ערך שמבטא טכנולוגיה מתקדמת, שקיפות ומהימנות. המושג הזה אמנם מוגבל לתוכנות מחשב, אבל יש לו ייצוגים רבים בתרבות שלנו. כשאתם עוצרים לאכול במזללת מזון מהיר ידועה אתם מצפים לקבל מוצר מסוים מאד, שטעמו בכל העולם זהה. בכל אחת ממזללות הרשת הזאת תקבלו את אותו שרות, את אותן כוסות נייר מעוטרות ואת אותן שלוש שקיות רוטב. כשאתם רוכשים מוצר כלשהו באינטרנט אתם מסתמכים על כך שהמוכר עומד בסטנדרט של WYSIWYG. במובן אחר, כל מי שמתפרנס כשכיר בארגון גדול מסתמך על אותה שקיפות: המשכורת והתנאים הסוציאליים מהם הוא נהנה ידועים מראש כמו גם הדרישות של המעסיק. כל עוד הוא ימשיך בעבודתו מובטח לו שתנאי העסקתו ישארו כפי שהיו, פחות או יותר. מאידך, מירב הסיכויים שמעמדו לעולם לא ישתפר במידה ניכרת: אל דאגה, המערכת הקפיטלסטית היא מכונה משומנת שיודעת לשמור את ברכת ההון בידיים הנכונות.

WYSIWYG הוא מונח שמתאר היטב גם חלק מהתצלומים. למעשה רובם כאלה. מה שמאפיין אותם הוא האדישות שלהם לגודל. אלה הן תמונות "מושלמות" שהגדלתן איננה חושפת פרטים ומשמעויות נוספים, נסתרים. תמונת ה-WYSIWYG היא פשוטה וכובשת. האלמנטים הצורניים שבה דומיננטיים והתוכן נותר מעט מאחור. יש בה נושא אחד חזק ששולט בקומפוזיציה. לעתים אין לה אפילו נושא והקומפוזיציה עצמה היא הסיבה שבגללה צולמה. תמונת ה-WYSIWYG היא יותר מסך מרכיביה. היא פונה אל הנוסטלגיה שלנו, אל הסנטימנט.

אבל יש גם תמונות אחרות. תמונות עמוסות ברבדים על גבי רבדים של צורה ושל תוכן. תמונות של What you see is less than what you get. התבוננו, למשל, בתמונה הבאה. הקישו עליה על מנת שתוכלו להתבונן בה כהלכה.

Henry Cartier-Bresson, Hyères, France, 1932

בואו נראה מה יש בה:

• רובד התוכן - אדם רוכב על אופניו בסמטה מרוצפת, מעוקלת. רכיבתו מהירה. אנחנו מנחשים זאת לפי טשטוש התנועה הקל ולפי מיקומו של האיש בפריים. העיקול בסמטה, נקודת ההשקפה הגבוהה, גרם המדרגות התלול וזווית הצילום מרמזים על כך שהסימטה גולשת במורד גבעה (ואכן, העיירה Hyères בדרום פרובאנס ממוקמת על גבעה נישאה). מלבד הרוכב לא נראים עוד אנשים בסצנה. האם הוא מאחר לעבודתו? אין בתמונה צללים שיעידו על שעת היום. לעולם לא נדע.
• הרובד הגיאומטרי - נקודת המוצא של הקומפוזיציה היא גרם המדרגות הלולייני למחצה שתופס כשליש משטח הפריים. המעקה הכהה מדגיש את הגיאומטריה הסלילית. גרם המדרגות הוא סגמנט סגור. הוא נתון בתוך מעגל גדול יותר שמצוין ע"י העיקול בסמטה. המבנים המעגליים, האלגנטיים, נתחמים ע"י קירות הבתים הישרים שנותנים לקומפוזיציה מסגרת זוויתית נוקשה. הניגוד בין הקווים הפנימיים הקשתיים, הכמו-אורגניים לבין מסגרת הבתים מקשה על ההתמצאות של המתבונן במרחב ומשהה את מבטו. נקודת ההשקפה הגבוהה מעניקה לתמונה מאפיינים קוביסטיים: קירות הבתים משני צידי המצלמה מתרוממים בזוויות אלכסוניות, מוזרות. המעקות זוכים לטיפול מסוגנן בזכות שילוב מעניין בין הזוויות שלהם זה כלפי זה, הזוויות שלהם ביחס לסמטה שמתחת והפרספקטיבה הליניארית של העדשה (בכלל, פיתוחי ברזל שימשו נושא מועדף על הציירים הקוביסטים). הסמטה והמדרכה בצידה הרחוק מוצגות כאילו הן נוטות על צידן. תחושת המתבונן היא כאילו הוא מתבונן בסצנה מכמה וכמה זוויות.
• רובד המרקם - למרות האיכות הטכנית הנמוכה של התצלום אנחנו יכולים למשש את המשטחים השונים שמתוארים בו: מעקה הברזל חלק וקר למגע. הטיח על הקירות ועל המדרגות מחוספס. אבני הריצוף של הסמטה חלקות מבלאי של נעליים ופרסות. שכבת האספלט הדקה גבשושית וחצצית. המרקמים נותנים למתבונן תחושה פיזית חזקה של הסצנה, כאילו הוא נמצא בה.
• רובד הצבע - למרות שהתמונה מונוכרומטית, אנחנו יכולים לדמיין את הצבעים הדומיננטיים בסצנה: צבעים דהויים, אפרפרים. החומרים השולטים בסצנה מוכרים לנו. היעדר הצל מרמז על שמיים מעוננים שמפחיתים את הרוויה עוד יותר.

תצלום כזה, אם היה מצולם כיום וזוכה לעיבוד דיגיטלי אופנתי, לא היה זוכה למבט שני מצד המתבונן. ערכו רב דווקא בגלל טשטוש התנועה, חוסר החדות הקל, חוסר הצבע וכיו"ב. כל אלה מדגישים את התוכן ואת הגיאומטריה. התצלום הזה איננו מושלם; הוא מחייב את המתבונן לתרום את חלקו (מבקר האמנות האוסטרי-בריטי Ernst Gombrich הוא אשר פיתח את רעיון ה-beholder's share). הגדלה נוספת של תמונות כאלה תמיד חושפת פרטים נוספים, ניואנסים שחומקים מהעין בתצוגה הקטנה.
ככל שתצברו ניסיון בצילום תלמדו לתת את תשומת הלב לרבדים נוספים בסצנות שתצלמו. דרך טובה לתרגל את העין היא שימוש בעדשות רחבות ונורמליות, בהן קשה להסתיר פרטים באמצעות חדות סלקטיבית. לפני צילום תמונה, עצרו לרגע וחישבו מהו הרובד שבגללו אתם רוצים לצלם אותה: האם זה התוכן? האם זה האיזון? התאורה? הצבעים? הולכת העין? התנועה?
תיווכחו לדעת שברוב המקרים יש בסצנה שניים או שלושה רבדים שמצדיקים את הצילום. התהליך המחשבתי הזה ייראה לכם בתחילה כמו הפרעה במהלך העבודה, אבל עד מהרה הוא יהפוך לאוטומטי (מירב הסיכויים שתהליך כזה הוא כבר חלק משטף העבודה שלכם, אפילו אם אינכם שמים לב אליו). המודעות לרבדים תשפיע על הקומפוזיציה שתבחרו והתוצאה תהיה תמונות עשירות ומורכבות יותר שהמתבונן יקדיש להן את תשומת הלב הראויה.