מקבץ קישורים

זה עניין לגברים שבינינו: אני מניח שהאשה לא ממש יודעת כמה עדשות יש לכם וכמה הן עלו. אולי שידרגתם את המצלמה והיא לא שמעה על כך (למרבה המזל הן כל כך דומות אחת לשניה - המצלמות). בכל אופן, הבחור הזה קנה משהו שיהיה לו קשה להסתיר. לא הייתי רוצה להיות שם כשאשתו תחזור הביתה...
והנה בלוג של מישהו שנאלץ לבחור בין הלייקה M9 שלו לאשתו ובחר במצלמה (טוב, הסיפור קצת יותר מורכב, אבל אופרות סבון הן לא מענייננו). לא הייתי ממליץ לבקר באתר שלו לעתים קרובות מדי. זה עלול לעלות הרבה כסף.

מכירים את הסוס במרתף? זאת אגדה אורבנית חביבה שמישהו הגה אי אז ב-2008. בכל אופן, הנה הציור המקורי:

 

אם מישהו יוכל להאיר את עיני לגבי הציור הזה - למשל, מי צייר אותו - אשמח מאד.

התצלום הראשון שבו נראה אדם צולם ע"י Louis Daguerre ב-1838 בפריס. מדוע צילום אנשים לא היה טריוויאלי? מדוע לא היתה עדות לתנועה כלשהי ברחובות ובכבישים בתצלומים עד סוף המאה ה-19? אם עדיין לא מצאתם את התשובה, קראו כאן.

Burn הוא מגזין מקוון שמתמחה ב-photoessays בנושאים הומניטריים. הוא מלנכולי מטבעו, אבל רמת הצילום של הפרוייקטים המוצגים בו גבוהה. מאד. אם אתם מתעניינים בפוטוג'ורנליזם אמיתי, לא מתחנף, בקרו בו אחת לשבוע.

תמונה שצולמה בויאטנם ב-1972 בידי Nick Ut זכתה לטיפול פוסט-מודרניסטי בידי שני אמנים שונים. הגלגולים שהיא עברה מטרידים. ובאותו עניין, נקודה למחשבה:

A lot of what passes for ‘visual literacy’ today is merely visual cynicism. People, especially young people, are very used to saying ‘photographs lie,’ to pointing out how images are manipulated by Photoshop or other means. Such suspicion and skepticism isn’t entirely bad, but I don’t think of it as visual literacy. I don’t urge naïve acceptance or cynical rejection of photos of political violence; the book makes a plea for us to use photographs of atrocity as starting-points to engage with very complicated histories and very specific political crises. If we want to construct a politics of human rights that isn’t merely an abstraction, we need to look at these photographs of suffering, degradation, and defeat. We need to think clearly not only about the relationships among these images, how they function and what they communicate in aggregate, but about the specific conditions each one depicts, no matter how disturbing, shaming, and bewildering an experience that may be.

 Susie Linfield