התצלום הדיגיטלי הוא בעל תכונות טרנסצנדנטליות. הוא חסר משקל ונפח. הוא איננו אובייקט במובן החומרי ולכן הוא זקוק לממשק עם חומר כלשהו (מסך או דיו ונייר) על מנת להתגלות לעין. כתבתי על כך כבר לפני מספר חודשים.
באופן פרדוקסלי, טכנולוגיית הצילום הדיגיטלי מתקשרת לימים שלפני המצאת המצלמה: המכשיר ה"צילומי" הראשון שנעשה בו שימוש היה הקאמרה אובסקורה (בתרגום לעברית: לשכה אפלה – איזה ביטוי ציורי), מעין קופסה שבאחת הדפנות שלה נקדח חריר. על הדופן שממול הוטלה תמונה הפוכה. הקאמרה אובסקורה לא קיבעה את התמונה במדיום רגיש לאור ולכן לא יכולה להיחשב כמצלמה של ממש. בדומה לכך, התוצר הראשוני של המצלמה הדיגיטלית הוא אינפורמציה אלקטרונית שמיוצגת ברצף בינארי ארוך. הטבע הבלתי-מוחשי של קבצי התמונה הדיגיטליים עושה אותם נוחים למניפולציה שאיננה אפשרית במדיום חומרי.
אבל לדיגיטציה יש מחיר: המרת האות האנלוגי של האור לשפה דיגיטלית גוררת איתה איבוד פרטים, קל ככל שיהיה. עיבוד התמונה, אם במצלמה ואם במחשב, מחריף את אובדן האינפורמציה. פעולות כמו "ניקוי" רעש דיגיטלי ו"חידוד" הן הרסניות במיוחד, אבל אפילו שמירה של הקבצים בפורמט מכווץ מזיקה לשלמות המידע. אני רחוק מלהיות פרפקציונסט ונוטה לבחון את התמונות על פי התוצאה האנלוגית הנראית לעין בהגדלה צנועה, ובכל זאת אני מעדיף את החדות הטבעית של הפילם על פני הגבולות הנוקשים המתקבלים בתמונות דיגיטליות, את הגרעיניות הכימית על פני זו האלקטרונית ואת ה"מרקם" העדין של אמולסיות גסות גרגר על פני המשטחים הדיגיטליים החלקים-מדי. זו העדפה אישית שאין טעם להתווכח עליה. אני מבין היטב שרוב האנושות מחזיק בדעות הפוכות.
באופן פרדוקסלי, טכנולוגיית הצילום הדיגיטלי מתקשרת לימים שלפני המצאת המצלמה: המכשיר ה"צילומי" הראשון שנעשה בו שימוש היה הקאמרה אובסקורה (בתרגום לעברית: לשכה אפלה – איזה ביטוי ציורי), מעין קופסה שבאחת הדפנות שלה נקדח חריר. על הדופן שממול הוטלה תמונה הפוכה. הקאמרה אובסקורה לא קיבעה את התמונה במדיום רגיש לאור ולכן לא יכולה להיחשב כמצלמה של ממש. בדומה לכך, התוצר הראשוני של המצלמה הדיגיטלית הוא אינפורמציה אלקטרונית שמיוצגת ברצף בינארי ארוך. הטבע הבלתי-מוחשי של קבצי התמונה הדיגיטליים עושה אותם נוחים למניפולציה שאיננה אפשרית במדיום חומרי.
אבל לדיגיטציה יש מחיר: המרת האות האנלוגי של האור לשפה דיגיטלית גוררת איתה איבוד פרטים, קל ככל שיהיה. עיבוד התמונה, אם במצלמה ואם במחשב, מחריף את אובדן האינפורמציה. פעולות כמו "ניקוי" רעש דיגיטלי ו"חידוד" הן הרסניות במיוחד, אבל אפילו שמירה של הקבצים בפורמט מכווץ מזיקה לשלמות המידע. אני רחוק מלהיות פרפקציונסט ונוטה לבחון את התמונות על פי התוצאה האנלוגית הנראית לעין בהגדלה צנועה, ובכל זאת אני מעדיף את החדות הטבעית של הפילם על פני הגבולות הנוקשים המתקבלים בתמונות דיגיטליות, את הגרעיניות הכימית על פני זו האלקטרונית ואת ה"מרקם" העדין של אמולסיות גסות גרגר על פני המשטחים הדיגיטליים החלקים-מדי. זו העדפה אישית שאין טעם להתווכח עליה. אני מבין היטב שרוב האנושות מחזיק בדעות הפוכות.
מכל מקום, זה לא העניין של הרשימה הזאת; אני רוצה להתייחס דווקא לפוטנציאל של הטכנולוגיה הדיגיטלית להפיק תוצאות היפר-ריאליסטיות. אתם מבינים, כשמגיעים להדפסה היוצרות מתהפכות: בעוד הפילם משתמש בתהליך של שינוי כימי בחומר נתון, ההדפסה של תמונות דיגיטליות דורשת יישום של חומר (דיו או צבע אחר) על גבי חומר (נייר או קנבס). האפשרויות המטריאליות המגוונות של ההדפסה הדיגיטלית מציעות מרחב יצירתי בנוסף לאפשרויות של החשיפה ושל עיבוד התמונה. למרבה הצער רק מעטות מהן מנוצלות כיום.
למשל, מה בדבר מתן מרקם לתמונות? מתן מרקם שונה למשטחים שונים בתמונה עשוי להוסיף את חוש המישוש (או לפחות את התפיסה הוויזואלית של המישוש באמצעות החזרת אור שונה) לחווית המתבונן. דיו ממורקם (textured ink) בעל נפח משמש כבר כיום בתעשיית הטקסטיל, ולכאורה ניתן ליישם אותו על יריעות בד (למשל קנבס) באמצעות מדפסות מתאימות על מנת ליצור הדפסים של תצלומים. אפשרות אחרת היא מדפסת שבה הדיו יוחלף בצבעי שמן ושתאפשר הדפסה רב-שכבתית.
בדומה לכך ניתן להוסיף לתמונות ריח; דמיינו תמונה גדולה של אחו אביבי שאזורים שונים שלה מפיצים את ריחם של הפרחים המתוארים בה. טכנולוגית, ניתן לייצר דיו ריחני באמצעות העשרתו בשמנים אתריים או בחומרי ארומה אחרים שיעברו מיקרואנקפסולציה (טכנולוגיה שמאפשרת שחרור איטי של חומרים נדיפים).
טכנולוגיות כאלה יוכלו להרחיב את היצירתיות של הצלם גם בכיוונים הפוכים: אני כבר רואה בדמיוני תערוכה של תצלומי פרחים יפיפיים המפיצים ניחוחות של שפכים תעשייתיים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה