על חרדת היצירה

מתי בפעם האחרונה:

• הכנסת לתיק הצילום שלך יותר מדי עדשות?
• הקפדת שלא להשאיר "חורים" בטווח אורכי המוקד בעת רכישת עדשה חדשה?
• פספסת תמונה טובה מפני שלא הספקת למקד או לקמפז לפי הכללים?
• ויתרת על תמונה משום שתנאי האור לא התאימו למהירות התריס הנחוצה להקפאת התנועה?
• בחנת תצלום בהגדלה ל-100% על מסך המחשב?
• מחקת מהכונן הקשיח במחשב תצלום טוב בגלל בעיות טכניות כגון אזורים "שרופים"?
• השקעת מעל עשר דקות בעריכה של תצלום בודד?
• חידדת טיפה יותר מדי?
• קראת מאמר בנושא טכניקה צילומית באתר שמתמחה בציוד?
• התמוגגת מסופרלטיבים כמו "מדהים" או "Wow" על תמונה שצילמת?

ומתי בפעם האחרונה:

• יצאת לצלם עם עדשה אחת בלבד, ועוד "מוגבלת"?
• צילמת באופן חופשי לחלוטין, בלי לחשוב על המצלמה?
• צילמת בדרגת ISO "רועשת"?
• ידעת שהתצלום יהיה שחור לבן עוד לפני שלחצת על המחשף?
• קיבלת בשלוות נפש ביקורת קשה על תצלום שאהבת?
• הדפסת תצלום?

הפחד הוא אויבו הגדול ביותר של האמן. כשמדובר בצילום, הוא גורם לנו להיצמד לקונבנציות בעת הצילום וגם אחריו. בעת הצילום אנחנו מחפשים את התוצאה המובטחת מראש ולכן אנחנו נוהים אחר טכניקות בדוקות, כללי אצבע של מהירות תריס ושל קומפוזיציה. החשש מתוצאות לא מוצלחות מונע מאיתנו לנסות שיטות חדשות וזוויות השקפה בלתי קונבנציונאליות. הוא גורם לנו לחשוב על הציוד שבידינו ועל הטכניקה שלנו. מכיוון שתשומת הלב שלנו מוגבלת, הפחד מצמית את היצירתיות. את הראיה. את האמנות. לאחר החשיפה, הפחד גורם לנו לראות את העצים ולא את היער. ההגדלה ל-100% על מסך המחשב גורמת לנו להתרכז בפרטים טכניים שספק אם אי פעם ייראו בהדפסה או בתצוגה דיגיטלית המיועדת לעיני בני תמותה. אנחנו נוטים להשליך תצלומים ראויים בגלל פגמים חסרי משמעות.

מדוע אנו חרדים כל כך? הפרפקציוניזם שמלווה את הצילום שלנו הרי איננו מאפיין היבטים אחרים של חיינו. התשובה לכך מורכבת.

ראשית, הגישה שלנו לצילום תלויה במוטיבציה ובמקורות ההשראה שלנו. מי שהגיע אל הצילום מאזור נפשי 'חיצוני' ("איזה יופי! גם אני רוצה לצלם תמונות כאלה") נוטה לפחד יותר ממי ממי שעבורו הצילום הוא כלי לביטוי 'פנימי' ("אני מרגיש מאושר ורוצה לבטא את האושר הזה בתמונות"). ההבדל הזה נובע מקהל היעד של התצלומים: הצלם ה'חיצוני' מצלם עבור עיני אחרים (גם אם הוא אינו מודע לכך) ולכן הקומוניקטיביות של התצלומים שלו חשובה לו יותר מכל תכונה אחרת שלהם. על מנת ליצור עבודה קומוניקטיבית, עליו להקפיד שהיא תעמוד ב"מבחן שבע הנקודות". הצלם ה'פנימי' ישתמש במושגים שונים לחלוטין, אסוציאטיביים ומופשטים יותר, על מנת לתאר את תחושותיו. עבודתו משמשת אותו ככלי לאיזון עם הסביבה (מין תרפיה אישית) ותלויה פחות בקבלה ע"י אחרים. לכן החשש מאי-עמידה בסטנדרטים חיצוניים מאבד הרבה מעוקצו.

שנית, החרדה נובעת מחוסר ביטחון. צלמים בתחילת דרכם לעתים קרובות אינם יודעים לעמוד על הקשר בין הציוד והטכניקה בהם הם עושים שימוש לבין התוצאות שהם מצליחים להפיק. מכיוון שכך, הם מעדיפים להסתמך על ניסיונם של אחרים ובאותה נשימה גם מחילים על עצמם סטנדרטים אובייקטיביים ל"הצלחה", שנוטים להתנקז לאותן שבע הנקודות. למרבה הצער קשה מאד להיפטר מהרגלים שנרכשו בראשית הדרך, במיוחד כשאמצעי התקשורת המרכזי בין צלמים - הרשת - נתון לשליטתם של טיפוסים אנליטיים בעלי עולם ערכים 'חיצוני'.

ולבסוף, "קהיליית הצילום" (אינני יודע אם יש דבר כזה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון) עברה בעשור האחרון טלטלה עמוקה שקשורה להתפתחות הטכנולוגית המהירה של הצילום הדיגיטלי. המצלמה איננה עוד רק לשכה חשוכה המחוברת ל"עין" מזכוכית, אלא מין גולם טכנולוגי המצויד באינטליגנציה משלו, שבקושי זקוק למפעיל בשר ודם. המשתמש שוב איננו מבין כיצד בדיוק המצלמה עובדת, אבל ניסיונו מלמד אותו שתפעול "נכון" שלה הוא תנאי כמעט הכרחי להשגת תצלומים שעומדים בסטנדרטים המקובלים. חלק גדול מאותו פחד לחרוג מן הקונבנציונאלי והמוכר הוא פשוט חרדה מפני טכנולוגיה שאיננה מובנת כל צרכה. אבל מסתתרת כאן סוגיה נוספת: בעבר, כל המצלמות השתמשו באותה טכנולוגיה בסיסית וההבדלים בין ציוד "חובבני" לבין ציוד "מקצועי" היו קטנים (בינינו, עד כמה ההבדל בין f/1.8 ו-f/1.4 משמעותי?). כיום ההבדלים בין פריטי ציוד שונים גדולים הרבה יותר (אם כי הם מצטמצמים בעקביות). צלם בלתי מנוסה שמשתמש במצלמה מתקדמת יחוש מן הסתם שהציוד "טוב" יותר ממנו עצמו ולכן יבחן את התוצאות שלו במושגים טכנולוגיים, ולא יצירתיים או אמנותיים.

אני מקווה שהניתוח הזה יסייע לנו להתגבר על הפחד ולהפוך את חרדת היצירה לחדוות יצירה.

.