על הלבשה ועל הפשטה

האם הצילום הוא אמנות?

שאלה זו העסיקה צלמים, אמנים, אוצרים ואפילו פילוסופים במשך דורות. בעיית ההגדרה של הצילום איננה נובעת מהתוצר המוגמר, התצלום, כפי שהיא נובעת מן התהליך. לכאורה חלקו של היוצר בתהליך עשוי להסתכם בלחיצה פשוטה על כפתור, ומאחר שאין אמנות ללא יוצר אנושי (גם על כך קיים ויכוח, אבל לצורך העניין אאמץ את ההנחה הזאת) ה"אמנותיות" של המדיום הצילומי דלה יותר מאשר סוגות אחרות של אמנות חזותית. יחד עם זאת, לא יהיה נכון לצמצם את המדיום הצילומי לשאלה צרה כל כך. הצילום כמוהו כשפה: כשם שהלשון העברית יכולה לשמש לכתיבה של רשימת קניות במכולת, פסק דין בבית משפט, מהדורת חדשות והמונולוג של הים ב"עיין ערך: אהבה" לדויד גרוסמן, כך גם הצילום עונה על צרכים שונים ומגוונים. למען האמת, ייעודו הטבעי של הצילום איננו קשור לאמנות כלל. המדיום הזה מצטיין ביצירת רשומות - בתיעוד - הרבה יותר מכפי שהוא משרת את מי שמעוניין בביטוי אישי יצירתי. הסיבה לכך היא אותו מאפיין שלו שמנע במשך למעלה ממאה שנים את ייצוגו במוזיאונים לאמנות - המרכזיות של הפיזיקה והכימיה בתהליך הייצור של התצלום. הציייר נהנה לא רק ממבחר גדול של חומרי צבע, מכחולים ובד שהשילוב ביניהם ישפיע על הגימור של יצירותיו, לא רק מן החופש להשתמש במגוון רחב של טכניקות, אלא גם, ובעיקר, לנצל את הדמיון ואת הזכרון שלו ולתת להם פרשנות על בד הציור. הצלם, לעומת זאת, מוגבל במידה רבה למציאות שמול עיניו, למבחר דל למדי של כלים יצירתיים ולתהליך מכאניסטי קר שאיננו מבחין בין פורטרט משטרתי לבין פורטרט של Arnold Newman. הצייר מתחיל כל יצירה שלו בבד ריק ומרכיב אותה בהדרגה. הצלם נאלץ "לחצוב" את היצירה שלו מתוך קקפוניית הפרטים שלפניו. במובן זה הצילום הפוך מכל האמנויות הפלסטיות האחרות (אלא אם כן הסצנה "נבנית" למען המצלמה).

לכן, ההבדל הגדול בין צילום "אמנותי" לבין צילום "תיעודי" איננו באסתטיקה או אפילו בשימושיות של התוצאה אלא בתהליך היצירתי בו עוסק הצלם לפני החשיפה. מטרתו של צלם העוסק בעבודה תיעודית לגלות. הוא מתאמץ לתאר את הנושא שלו לפרטי פרטים ולהפיק ייצוג מדויק ככל האפשר, גם אם מלוטש מעט, של המציאות. לעומת זאת, מטרתו של צלם העוסק בעבודה אמנותית להסתיר. הוא מתאמץ לחשוף מסר רגשי או רעיוני מסוים ו"לכבות" את אותם חלקים של הסצנה שאינם תורמים להדגשת אותו מסר. הראשון עוסק בתשובות. השני - בשאלות.

התהליך המחשבתי של הצלם ה"אמנותי" מכתיב את השימוש שלו בכלים היצירתיים העומדים לרשותו. מכיוון שאין לו עניין בייצוג ניטרלי של המציאות אלא דווקא בהארה של היבטים מסויימים בתוך הסצנה, עליו להפשיט את המציאות מחלק מהפרטים שבה. לצורך כך הוא ישתמש במגוון שיטות שמטרתן הכללית היא הפחתת האינפורמציה המוצגת בתצלום, קרי אבסטרקציה (או בעברית - הפשטה). מונח זה אינו מתייחס רק לעבודות שנוצרות בהשראת האקספרסיוניזם המופשט של שנות החמישים והששים של המאה הקודמת, אשר התאפיין בהיעדר פרטים הניתנים לזיהוי. גם טכניקות צילומיות פשוטות כגון חשיפת חסר, טשטוש של תנועה בתוך הסצנה, מונוכרום, זוויות השקפה נמוכות או גבוהות, צילום מקרוב בפרספקטיבה רחבה, עומק שדה בלתי קונבנציונאלי ועיוות אופטי מסייעות להרחיק את הייצוג הצילומי מן המציאות אותה הוא מתאר. צלמים שמטרתם תיעודית נזהרים מנפילה לציפורני האבסטרקציה. הם נוטים לאמץ טכניקות המבטיחות שהתוצאה תעמוד ב"מבחן שבע הנקודות*". יותר מכך, הם נוטים "להלביש" את התצלומים שלהם בשכבות נוספות של מידע (זו הרי מהותן של פרוצדורות כגון הגברת הרוויה, חידוד וחשיפת ה-HDR). לעומתם צלמים שמטרתם ביטוי יצירתי (אולי מוטב להיזהר מהמלה המפורשת - "אמנות") זקוקים לכלי האבסטרקציה.

ההפשטה היא מאפיין כל כך ייחודי של הצילום האמנותי עד שניתן להשתמש בה כבקריטריון לבירור כוונותיו של הצלם. זו, לפחות, דרך החשיבה שלי בשעה שאני מצלם וכך אני בוחן תצלומים שצילמו אחרים. הציצו, למשל, ב-25 המועמדים הסופיים של Sony World Photography Awards ונסו לברר באילו מהם כוונת הצלם היתה "אמנותית" ובאילו "תיעודית".

מאידך, לא ניתן לסתור את הגישה הגורסת כי האמנות היא בעיני המתבונן וכי אין מקום לקריטריונים כלשהם בהגדרתה של יצירה כאמנותית או כתיעודית. ובעצם, האם יש בכלל חשיבות להתחקות אחר הלבטים והמוטיבציה של היוצר? אולי לא.

* "מבחן שבע הנקודות" בוחן את התצלום לאורן של שבע תכונות שמעניקות לו תחושה "עגולה" של שלמות. ואלו הן:

• חד משמעיות - נושא התמונה מובלט באמצעים צורניים ואי אפשר לטעות בו.
• פשטות - נושא יחיד שמושך את מירב תשומת הלב, או היעדר נושא מובהק (בעיקר בתמונות נוף).
• עצמאות - כל הפרטים הדרושים להבנת הסיטואציה נכללים בפריים.
• אסתטיקה וקונבנציה - הקפדה על ה"כללים"; התמונה פונה אל המוכר והאהוב.
• ריאליזם - דמיון למציאות כפי שהאדם הסביר היה רואה אותה.
• איכות טכנית גבוהה - היעדר גרעיניות, חדות גבוהה באזורים החשובים, צבעים רוויים וכו'.
• אדישות לגודל - הגדלה של התמונה איננה חושפת משמעות חבויה.

.