תמונה: Chez Mondrian מאת André Kertész

André Kertész, Chez Mondrian, Paris 1926

André Kertész הגיע לפריס, בירת האוונגרד העולמית בשנות העשרים של המאה הקודמת, בגיל מאוחר יחסית - 31. הוא נחשב עוף מוזר בבוהמה המקומית: ביישן, שקט וצנוע. זו אולי הסיבה לכך שקרטש לא "נחשב". הראיה שלו, בוגרת, חודרת, שברירית ולירית, לא הותירה רושם באותה תקופה כשם שלא הותירה רושם במחצית השניה של חייו, בניו יורק. שנים מאוחר יותר אמר עליו Henry Cartier-Bresson: "לא חשוב מה עשינו, Kertész עשה זאת ראשון".

Chez Mondrian מתאר את פנימו של בית דירות פריזאי. הוא מחולק אנכית לשני חלקים שווים בשטחם. בצידו הימני מפתן של דלת בעדו נראה קטע מגרם מדרגות עקלקל. בצידו השמאלי פנימו של חדר מבואה: על הקיר מתלה כובעים, לפניו שולחן פשוט ועליו אגרטל נמוך בו נתון צבעוני מלאכותי. המחיצה מפרידה בין שני חלקי התמונה מדגישה את קיומם של חוץ ושל פנים. החוץ מואר, מעוגל ומרווח. הפנים אפלולי, ישר-זוויות וצפוף. מזכיר במידה רבה את עבודתו של בעל הבית, האמן ההולנדי Piet Mondrian באותן שנים.

Piet Mondrian, Composition II in Red, Blue, and Yellow, 1930

אבל האגרטל והפרח שנתון בו שונים. הם אינם שייכים לחדר בו הם נמצאים אלא דווקא אל החוץ. הם מייצגים בעיני כמיהה של נפש מאובנת אל משהו רך, ריחני יותר, קל יותר. הזווית הקלה של הפרח נמשכת אל האור ומנוגדת לזווית צילו של האגרטל על השולחן. עבורי, אותו כתם אלכסוני של צל הוא נושא התמונה. הוא מייצג את הארעיות השבירה של העשור השלישי של המאה הקודמת. הצל הוא תעתוע. הוא נולד מהיעדר ולא מקיום. הוא צידו החשוך של האור - אין אור ללא צל. הוא פשרה כואבת בין אדם לבין חלומותיו.

קרטש חזר אל מטאפורת האגרטל והפרח כעבור 55 שנים, בביתו שבכרך האמריקני. זקן יותר, בודד יותר ומר יותר. גם כאן קיבל אותו אלמנט ויזואלי שכיח את אותה משמעות: כמיהה אל החוץ, אל האור, אל הטוב.

André Kertész, Untitled, New York 1983

ב-28 בספטמבר 1985 הגיע לביקור אצל אנדרה קרטש חבר ותיק מארץ אחרת. הוא נקש על הדלת ומשלא נענה לחץ על הידית. הדלת היתה פתוחה. הוא נכנס ומצא את ידידו ישן על הספה בחדר האורחים. הוא ניסה להעיר אותו בעדינות, אבל קרטש לא התעורר.
.