הציוד או הצלם: מחשבות כפירה

Steve Huff הוא צלם אמריקני שכותב בלוג חביב ואפילו יותר מזה. בשבוע שעבר הוא פירסם בבלוג שלו רשימה פרובוקטיבית במיוחד בה עירער על הקלישאה: "זה לא הציוד, זה הצלם". הטענה של Huff הגיונית. לדבריו צלם שיודע מה הוא עושה יצליח להפיק יותר באמצעות ציוד משובח. על מנת להדגים זאת הוא צרף לרשימה שלו שני תצלומים בהם מתואר תינוק חמוד. את הראשונה צילם בעזרת אחת ממצלמות ה-EVIL החדשות ועדשת הקיט שלה ואת השניה - בעזרת ריינג'פיינדר דיגיטלי ואחת מהעדשות הפריים האיכותיות ביותר שיוצרו אי פעם. חבל שאכביר במלים. היכנסו לבלוג שלו והעיפו מבט.

בדרך כלל אני נוטה להתייחס בביטול לטענות לפיהן הציוד תורם לצילום יותר מאשר הצלם. נוכחתי בהיפך הגמור כל כך הרבה פעמים עד שהויכוח הזה מעלה בי קבס קל. מצד שני, Steve Huff איננו עוד פרחח רודף טכנולוגיה. הוא אמנם נוהה אחר צעצועים חדשים, אבל הוא ניחן בפרספקטיבה רחבה מספיק על מנת לשים את הטכנולוגיה במקומה הנכון. כשהוא טוען טענה כזאת אמות הסיפין רועדות קצת ומכיוון שאין דבר שאהוב עלי יותר מאשר פשפוש בקרביהן של קלישאות שחוקות, הפכתי בדבריו.

ובכן, אין להכחיש שלא כל פריטי הציוד מפיקים את אותן התוצאות. גם אצלי זה כך. יש פריטים בהם אני אוהב להשתמש ואחרים שמשמשים אותי רק בחוסר ברירה. מעניין שמידת ההנאה שאני שואב משימוש במצלמה או בעדשה כזאת או אחרת איננה תלויה במחיר אותו שילמתי עבורה. למשל, העדשה היקרה ביותר שנמצאת ברשותי שוכבת בארון מאז חודש יוני. מובן שהיא מצוינת - אני נוכח בכך בכל פעם שאני מצלם בה - אלא שפשוט אינני נהנה להשתמש בה כפי שאני נהנה מעדשות אחרות. מכיוון שאינני נהנה, אני חש פחות יצירתי כשאני משתמש בה. היא משביתה את הראיה שלי ומצמיתה את הדמיון שלי. המצלמה היקרה ביותר שברשותי היא מכונת צילום שחורה וגדולה שעושה הכל במהירות וביעילות, אבל איכשהו היא הופכת גם אותי למכונה. הציוד האידיאלי, לדעתי, צריך להיות בלתי מורגש. כמו שעון יד. עליו להוות הארכה של העין ושל כף היד. כשאני מצלם במצלמה הזאת אני חש כמו הארכה של המצלמה. השליטה בצילום שלי נמצאת בידיה ולכן התצלומים שאני מפיק באמצעותה (או היא באמצעותי) מכאניים יותר והומאניים פחות.
אל תחפשו היגיון או חוקיות בדברים. איש איש והרגליו, או כפי שרועה צאן זקן אחד אמר לי פעם: "כל עז והפרח שלו". הציוד בו אנחנו משתמשים אכן משפיע על התוצאות שלנו, אבל לאו דווקא בזכות ה"ביצועים" להם הוא מסוגל. אני יכול להבין את תחושת הביטחון שמצלמת DSLR חדישה, חזקה ואמינה עשויה לנסוך בצלם מתחיל (ואפילו בצלם לא-כל-כך מתחיל). כשהוא משתמש בכלי כזה, הצלם יודע שיש לו "רשת ביטחון" הפרושה מתחת לחבל עליו הוא מהלך. הרשת הזאת תמנע ממנו כשלונות טכניים ותבטיח חשיפה נכונה, חדות גבוהה, ניקיון וכיו"ב ברוב רובן של הסיטואציות. אלא שרשת הביטחון הולכת ונזנחת עם הניסיון. לאט לאט, מבלי שהצלם מודע לכך, הוא לומד להסתדר בלעדיה. למעשה זהו תהליך של הפנמה: רשת הביטחון החיצונית מפנה את מקומה לאחת פנימית והצלם שוב אינו תלוי בציוד שלו. ה"ביצועים" מאבדים מחשיבותם ושורה של קריטריונים אחרים, אורגניים יותר, מתבססת בראש סדר העדיפויות של הצלם: התאמה פונקציונאלית, זרימה והשראה. אני חושב שלכך התכוון Steve Huff.

 .