עובדות מחפשות משמעות

בפוסט של אתמול הוצאתי קיטור על האינטרנט ועל הדרך בה הוא משפיע על הצילום שלנו. הזכרתי בו הרבה רעות חולות מבלי לפרט את הקשרים ביניהן. אני חושב שאני חייב לקוראים הסבר.

הכל מתחיל מהרגלי הגלישה. אינני יודע כיצד כל אחד מכם נוהג להשתמש ברשת, אבל אוכל להעיד על עצמי. יש ברשת כשישה אתרים בהם אני מבקר כל יום. רובם מתאימים במידה כזו או אחרת להגדרה של בלוגים. אלה הם אתרים שעל פי רוב אני מזדהה עם התכנים שלהם. הם מעניינים כי הם פותחים לפני אופקים חדשים וחושפים אותי לרעיונות שלא הכרתי. האתרים האלה, בחלקם, אינם מבוססים על תוכן מקורי שחובר בידי עורכיהם אלא משמשים כאוסף ערוך היטב של הפניות לתכנים אחרים המפוזרים ברשת. כל הקשה על שורת טקסט כחולה מקשרת אותי אל אתר חדש ומעניין, שגם הוא נסמך על מקורות מרוחקים. להערכתי, ביום ממוצע אני נחשף ל-10-15 קטעי טקסט בני חמש מאות מלים לפחות שעל כולם אני מתעכב במידה כזו או אחרת של תשומת לב. בנוסף לכך, אני צופה ביום ממוצע בתצלומים פרי יצירתם של 5-10 צלמים שלא הכרתי לפני כן. קשה לי להשוות את הרגלי הגלישה שלי לאלה של אחרים, אבל אני מניח שהם מתונים יחסית. יש דברים נוספים שעלי לעסוק בהם במשך היום. אין ברשותי חשבון משתמש ברשת חברתית, אינני צופה בסרטונים ואינני מבקר דרך קבע באתרי פורטל. במלים אחרות, אני משתמש באינטרנט בעיקר כדי להפיק מידע וגירוי מחשבתי. אינני מחפש בו ריגוש, בידור או תחזוקה של קשרי החברתיים. ובכל זאת, בסופו של כל יום רק מעט ממה שקראתי ברשת נחרת בזכרוני. הסיבה לכך היא האקראיות של חווית הגלישה. אין בה סדר. אין בה נרטיב. אין בה מסר חד משמעי. מוחי דל מכדי לקשור את האנקדוטות השונות בהן נתקלתי במשך היום זו בזו.

לחווית הגלישה באינטרנט יש השלכות מרחיקות לכת על האופן בו מוחנו עובד. הקפיצות התכופות מאתר לאתר פוגמות בכושר הריכוז שלנו (ובעיקר בזה של ילדינו). אנחנו מתמכרים לריגוש ותוך כדי כך מאבדים את יכולתנו לחשוב באופן ביקורתי או מופשט. אנחנו קוראים פחות פרוזה, ממעטים בשיחות אינטימיות עם מכרינו ומבלים פחות בהרהור שקט. כתוצאה מכל אלה כושר הביטוי שלנו מתמעט והשפה שאנו משתמשים בה מידלדלת. די להציץ באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים בשעות הערב כדי להיווכח בדלות הרוח ממנה סובלת החברה שלנו.

ומה לגבי הצילום? ובכן, שלא במפתיע הצילום של ראשית המאה ה-21 הוא אספקלריה ל-zeitgeist. מצד אחד, הוא דמוקרטי כפי שלא היה מעולם. כל אחד מצויד דרך קבע במצלמה ולכל תצלום המועלה לרשת יש פוטנציאל להיחשף לעיניהם של מיליארד בני אדם. מאחר שעבור רבים החשיפה בפני עצמה היא משאת נפש יקרה, התצלומים מכוונים אל "טעם הקהל": אסתטיים וסנטימנטליים. במלים אחרות - קיטש. מצד שני, הדלדלות תוחלת תשומת הלב (זו של הצלם כמו גם זו של המתבונן) גורמת לכך שהעבודות העמוקות יותר, המורכבות ובעלות המשמעות המוסרית הולכות ומתמעטות ולא רק באופן יחסי. אפילו פרוייקטים נמשכים, כאלה שהושקעו בהם לכאורה מחשבה וכוונה, נראים יותר כאסופה של אנקדוטות בעלות מכנה משותף מאשר כנרטיב מגובש בעל התחלה, אמצע וסוף.

.