על צילום ועמידה בפיתויים

מאמר מאלף מאת John Tierney שהופיע לפני שבוע ב-New York Times מתאר את מחקריהן המדעיים של מספר קבוצות מחקר בנושא ה-ego depletion. מסתבר שכושר קבלת ההחלטות, כמו גם יכולת העמידה בפיתויים, הוא משאב מתכלה (ליתר דיוק - מתעייף). ככל שתתמודדו עם בחירות קשות יותר כך תתעייפו מהר יותר מקבלת ההחלטות ותעדיפו לדבוק בברירת המחדל, שבאופן כללי משמעותה שמירה על הסטאטוס קוו. אחד החוקרים עליהם מדווח המאמר חווה את התופעה הזאת על בשרו כשנשלח בידי אשתו לעתיד על מנת לבחור לעצמו חליפה עבור יום נישואיו. הוא מעיד על עצמו כי שלל הגזרות, הבדים, הכפתורים, החפתים וכיו"ב איימו לשבש עליו את דעתו. במקרה אחר, נתבקשו רוכשי מכוניות לבחור מגוון של פריטים אופציונאליים שיוכנסו למכוניותיהם החדשות. הבחירה חייבה מספר גדול של החלטות, החל מצבע הריפוד הפנימי (מתוך מבחר של 56 גוונים שונים) ועד לסוג המנוע. המחקר גילה שמי שנדרש לבחור תחילה את צבע הריפוד נטה לדבוק אחר כך בהמלצות של איש המכירות ושילם בממוצע כ-1500 יורו יותר מאשר מי שנשאל תחילה האם יחפוץ במנוע משופר.

כולנו מכירים את תחושת העייפות המנטלית שמשתלטת עלינו לאחר משימה הדורשת מאיתנו התלבטות וקבלת החלטה. עמידה בפיתוי היא למעשה קבלת החלטה אקטיבית להקפיד על המשמעת העצמית. מחקר מקיף שנערך בגרמניה מגלה כי מוחו של אדם מערבי ממוצע עסוק בעמידה בפיתויים שונים ומשונים במשך ארבע עד חמש שעות בכל יום. עמידה רצופה בפיתויים עלולה להחליש את המשמעת העצמית שלנו. תופעה זו מתבטאת, למשל, בקניה האימפולסיבית של ממתק שוקולד לאחר ביקור בסופרמרקט. אתם מבינים, הטיול בין מדפי המוצרים העמוסים מהווה מבחן מתמשך לכוח הרצון, שמתעייף בסופו של דבר. אולם לאותו ממתק שוקולד יש גם חשיבות פיזיולוגית: נמצא כי אספקה מהירה של גלוקוז למוח מחדשת את הכוחות ומרעננת את המשמעת העצמית. זו אולי הסיבה שבגללה קשה כל כך לשמור על דיאטת הרזיה: הצלחת הדיאטה תלויה בכוח הרצון, אבל זה נסמך דווקא על דברי מתיקה. אכן מלכוד אכזרי. הדרך השניה בה ניתן לרענן את המוח היא לחטוף תנומה טובה.

כיצד זה נוגע לענייננו? ובכן בצילום, "המוד האוטומטי" בחוגת המצבים הפנימית שלנו היא ברירת מחדל מפתה. כשאנחנו נמצאים בו לא מוטל עלינו לקבל החלטות. אנחנו מרימים את העינית אל העין, מכוונים וחושפים. איננו דורשים מעצמנו לחשוב באופן יצירתי, להפעיל את הראיה שלנו או להיענות לאתגרים. כל חשיפה היא ביטוי לקבלת החלטה, ולכן גם פעולת הצילום נתונה ל-ego depletion. לעתים קרובות אני מוצא שהמחצית הראשונה של סדרת תצלומים שיצרתי טובה בהרבה ממחציתה השניה. אני חש באופן כמעט פיזי כיצד הראיה שלי הולכת ומידלדלת ככל שמספר החשיפות גדל. הצלם הצרפתי Edouard Boubat הפליג בשבחה של הראשוניות. הנה קטע מראיון שנערך עימו ב-1986:

There is what they call "le coup de foudre", a superb word, untranslatable, "thunderstruck" would be the closest. When I arrived in China for the first time - we had traveled by train, Sophie and I - the train arrives in Peking, click, we get off, we leave the station, there are no taxis, but the hotel is close by, ten minutes on foot. Well, within that quarter of an hour, I have seen all of China. That doesn't mean that I couldn't return there ten times and see it each time in a different way. But it means that from that first moment I'd seen everything, felt everything...

כעת יש לדבריו סימוכין מדעיים.

בפעם הבאה שבה תצאו לצלם, הטמינו בתיקכם כמה סוכריות מציצה. רק ודאו לפני כן שאלה סוכריות אמיתיות, עמוסות בגלוקוז ולא חלילה סוכריות ציקלמט בטעם אספרטיים. ואם תוכלו, קחו לכם שעתיים לשלאף שטונדה בריאה.

Photograph: Edouard Boubat

.