בזכות הסוריאליזם

המושג "סוריאליזם" מתקשר בעיני רוב הבריות אל הזרם האמנותי משנות העשרים והשלושים של המאה שעברה ואל ציירים כמו סלבדור דאלי ורנה מגריט. ציירים אלה, בדומה לאחרים, יצרו אמנות המבוססת על עולם אסוציאציות דמיוני ומוזר. אלא שהאמנות המוחצנת של דאלי ושל מקס ארנסט היא רק קצה הקרחון של התנועה הזאת. למעשה היתה זו תנועה אידאולוגית בעלת מניפסט ועקרונות. מייסדה, André Breton, האמין בקיומו של עולם תת מודע, אמיתי לא פחות מן "העולם האמיתי" והטיף לשימוש בחקר חלומות, באסוציאציה חופשית ובאוטוסוגסטיה ככלים לגיטימיים לביטוי אישי. התנועה הסוריאליסטית היתה קרובה ברוחה ובזמנה לדאדא, אותה קבוצת אמנים צעירים ששללו את תפיסת המציאות האובייקטיבית בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

Max Ernst, The elephant Celebes, 1921

המבקרת Susan Sontag טענה בחיבורה On photography כי הצילום כולו סוריאליסטי. היא ביססה את טענתה השנויה במחלוקת על העובדה כי כל אובייקט המתואר באמצעות המצלמה מוצא באופן אוטומטי מהקשרו המקומי והטמפורלי והופך לישות עצמאית הנתונה לאינטרפרטציות חופשיות. זונטאג השתמשה בטיעון הזה על מנת לבקר את הצילום באופן חריף וגררה תגובת נגד בצילום הפוטוג'ורנאליסטי, שהתבטא יותר מכל בכתב העת Life. אולי משום כך המאפיין הבולט ביותר של הזרם המרכזי בתרבות הצילומית האמריקנית בארבעים השנים האחרונות הוא ההיפר-ריאליזם שלה. אחד הביטויים של הריאליזם הזה הוא דרישה בלתי מתפשרת להתאמה בין תוכן וצורה. כל מי שניסה להגמיש את הקונטקסט נבעט הצידה (אחד הבולטים בין הקרבנות הוא André Kertész). אלא שהשלילה המוחלטת של האבסטרקציה פירושה שלילה של האמנות. דורות של צלמים אמריקנים דחו כל ניסיון להשוות את הצילום לאמנות*. הקיצוניים שבהם היו אנסל אדאמס וחבריו לקבוצת f64, שביקרו בחריפות את הפיקטוריאליזם ולמעשה העבירו אותו מן העולם (או לפחות מהעולם החדש).

באירופה וביפן, לעומת זאת, הצילום התפתח בדרכים אחרות. מכיוון שרובנו קוראים אנגלית, מן הסתם אנו חשופים לתרבות האנגלו-אמריקנית הרבה יותר מכפי שאנחנו מכירים את התרבות האירופית. די במבט חטוף בעבודותיהם של צלמים אירופאים בני זמננו על מנת להבין שהסוריאליזם לא עבר מן העולם. האסתטיקה האירופית שונה מזו האמריקנית. היא רכה יותר, מתירנית יותר ו"אסתטית" הרבה פחות. עולם הערכים שלה שונה. רחב יותר. היא מתירנית עד כדי היעדר קריטריונים. יש בה אירוניה וניסוי וסלחנות. יש בה אמנות.

Photograph: Kerstin zu Pan

* הצילום התקבל בסופו של דבר כענף לגיטימי של האמנות בסביבות סוף שנות השבעים של המאה הקודמת. הדבר אירע בד בבד עם עליית הזרם הפוסט מודרניסטי ובמידה רבה על אפם ועל חמתם של רוב הצלמים החשובים באותה תקופה.

.