דילמת החשיפה - חלק שלישי: מלחמת הטווח הדינאמי

שני החלקים הקודמים של הסדרה הזאת עסקו בהתפלגות הטונאלית האופטימלית של הפלט ושל הקלט. עד עתה דיברתי על סצנות שהדווח הטונאלי שלהן קטן או מוקטן (באמצעות תאורה מלאכותית). בצילום סצנות כאלה יש בידי הצלם חופש מסוים להחליט על האופן בו יחשוף מבלי שייענש באובדן פירוט בחלקים של התצלום. למרבה הצער, במקרים מסוימים הצלם נתון לאיתני הטבע (איתני האור?) והטווח הטונאלי של הסצנה רחב מכדי שאפשר יהיה להכילו בתצלום בודד. הדבר נכון במיוחד בצילום באור שמש בימי הקיץ. כאן חשיפה "נכונה" (כזאת שמתאמצת להכיל את הבהירים ואת הכהים כאחד) תביא להתפלגות טונאלית אנטי-נורמלית: ריבוי אזורים בהירים מאד וכהים מאד ומיעוט של אזורים בעלי ערכים בינוניים. הבהרת הצללים לאחר החשיפה עשויה לשפר את הייצוג התימאטי של האזורים הכהים אבל גם תבליט את הרעש הדיגיטלי החבוי בהם. החלת אלגוריתמים של ניקוי רעש והחידוד הבלתי נמנע הנלווה להם יתנו תוצאה "דיגיטלית" לתפארת שתסבול מפגיעה אנושה במיקרו-קונטרסט (דהיינו - בפירוט של האזורים המעניינים בתצלום). מכך בדיוק אנחנו מנסים להימנע. במקרים אחרים הטווח הטונאלי של הסצנה רחב כל כך עד שאין ביכולתה של המצלמה להכיל את כולו. ניסיון לחשוף "נכון" סצנה כזאת יסתיים במפח נפש קולוסאלי: אם לא די בכך שהאזורים הכהים בתמונה ידרשו הבהרה, הסרת רעשים וחידוד, הרי יהיו גם אזורים כהים ובהירים כאחד שיחסרו פרטים מלכתחילה. אם כן, סצנות רחבות טווח הן אתגר שדורש פתרון אחר.

פתרון אחד לסיטואציה הזאת הוא שימוש בטכניקת ה-HDR הנודעת לשמצה. מבלי להיכנס לאסתטיקה הייחודית שמאפיינת את השיטה הזאת (שאפשר להימנע ממנה, למען האמת), HDR הוא פתרון מוגבל. ראשית, הוא מחייב שימוש בחצובה ובכך הוא מוגבל לסוג צילום איטי ומחושב. שנית, הוא מוגבל לסצנות סטאטיות לחלוטין. למעשה כל תזוזה של אובייקט הנמצא בקדמת הסצנה תגרום לתוצאה לקויה. מסיבות אלה טכניקת ה-HDR מתאימה בעיקר לצילום נוף וארכיטקטורה.

פתרון שני עושה שימוש במסננים המורכבים על קדמת העדשה. שני סוגי מסננים באים בחשבון: הראשון הוא מסנן ND מדורג, שמכהה את אחד הצדדים של הסצנה ושימושי בעיקר לצילום נוף (ניתן להכהות את השמיים מבלי לשנות את הבהירות של הקרקע). השני הוא מסנן מקטב, שמפחית את הבהקי האור מפניהם של גופים שאינם עשויים מתכת. אלא ששני סוגי המסננים האלה דורשים כיוונון לפני החשיפה ולכן גם הם אינם מתאימים לצילום ספונטאני.

פתרון שלישי, בו דנתי בחלק הראשון של הסדרה הזאת, משתמש במבזק על מנת להאיר אובייקטים בקדמת הסצנה. סגירת הצמצם בעת הפעלת המבזק תסייע להכהות את אחורי הסצנה ולהקטין את הטווח הטונאלי. החסרונות של שימוש במבזק הם חוסר האפקטיביות שלו במצבים בהם הנושא מרוחק מן המצלמה (בעיקר כאשר הצמצם סגור) ותשומת הלב שהצלם מושך אליו, שלא תמיד רצויה.

הפתרון הרביעי, העדיף לדעתי, הוא הפשרה. ברוב התצלומים ישנם אזורים חשובים יותר ואזורים חשובים פחות מבחינה תימאטית. כולנו מכירים היטב את הקושי שבהפרדת הנושא מהרקע. כולכם ודאי יודעים שעדשות טלה-פוטו מסייעות בהדגשת נושא התצלום ע"י טשטוש כל המשטחים הנמצאים לפניו או מאחוריו. הפוקוס הסלקטיבי מפחית את מידת הפירוט של הרקע כך שעין המתבונן תופנה מיד אל הנושא, העשיר בפרטים. בצילום סצנות בעלות טווח טונאלי רחב, חשיפה סלקטיבית תאפשר את השגת אותה מטרה עצמה, אלא שהפחתת הפירוט תושג במקרה זה באמצעות הבהרה או הכהיה של אובייקטים בלתי חשובים או "מושכי תשומת לב". ההמלצה הזאת אולי לא מתיישבת עם כל מה שלמדתם על טכניקת הצילום; הרי אחד היתרונות הבולטים של מצלמות יקרות הוא הטווח הדינאמי הרחב שלהן, שמאפשר שמירה על מירב הפרטים בתמונה. מאידך, אתם רוכשים עדשות רחבות צמצם (שגם הן יקרות) על מנת להשיג בדיוק את ההיפך - הפחתת הפירוט. האין כאן פרדוקס? מאחורי המצלמה ומד האור שלה ניצב אדם בעל רצון ואינטליגנציה משלו. אל תרשו למצלמה להחליט עבורכם. אל תתנו לגולם לקום על יוצרו. החשיפה היא אולי ההחלטה החשובה ביותר של הצלם. היא משפיעה על מראה התצלום, על האווירה שלו, על הקומפוזיציה שלו ועל תשומת הלב של המתבונן. כל עוד לא למדתם לחשוף לא תדעו לצלם.

לסיום, רמז קטן: מתי בפעם האחרונה הוריתם למצלמה שלכם למדוד את האור מהאובייקט שבאמת מעניין אתכם במקום לחשוש כל כך משריפת הרקע?

Trent Parke, Untitled #10 from The Seventh Wave, 1999

.