דילמת החשיפה - חלק שני: פרדוקס החתול

לפניכם חתול לבן שיושב על ערמת שלג. אם תצלמו אותו ללא פיצוי חשיפה, כיצד יראה התצלום? אולי תופתעו, אבל תקבלו חתול אפור שיושב על ערמת מלט. כעת, קחו חתול שחור היושב על ערמת פחם וצלמו אותו ללא פיצוי חשיפה. למרבה התדהמה תקבלו שוב את אותו חתול אפור על ערמת המלט. הסיבה לכך היא האופן שבו עובדים מדי האור במצלמות: הם מכוונים כך שהערך הטונאלי הממוצע של האזור בו נמדד האור יופיע בתמונה כאפור בינוני, או אפור 18% בעגה המקצועית. כאשר ההתפלגות הטונאלית של הסצנה צרה אין למצלמה יכולת לפרש את התכולה התימאטית של הפריים והיא מפזרת את ההתפלגות הטונאלית של הפלט סביב הערך של אפור 18%. מסיבה זו מקובלת ההמלצה לקבוע פיצוי חשיפה חיובי כאשר מרבית הסצנה בהירה מן הערך הטונאלי האמצעי ופיצוי חשיפה שלילי כאשר מרבית הסצנה כהה מן הערך האמצעי. הקפדה על ההמלצה הזאת תבטא היטב את ההבדל בין החתול הלבן לבין החתול השחור. אלא שלדברים האלה יש סייג אחד קטן: הם נכונים לצילום באמצעות פילם. לא לצילום דיגיטלי.

הסיליקון, שמשמש כקולטן האור בחיישנים הדיגיטליים, מצטיין בתגובתו הליניארית לאור. כאשר צפיפותו של שטף הפוטונים הפוגע בחיישן גדלה פי שניים גם גודלו של המטען החשמלי הנוצר באותו אזור של החיישן מוכפל. לעומת זאת, מידת הרעש, הנגרם מ"דליפת" מטען חשמלי בין אתר קליטת אור אחד לאלה הסמוכים אליו, איננה תלויה בעוצמת האור אלא בתכונות הסיליקון ובארכיטקטורה של החיישן. אם כך, היחס בין האות לרעש רגיש מאד לעוצמת האור: ככל שאתר קליטת אור בחיישן נחשף ליותר פוטונים במהלך החשיפה כך האות החשמלי שלו יהיה "נקי" יותר. כעת ברור מדוע האזורים הכהים בתמונה מציגים יותר "רעש דיגיטלי" מאשר האזורים הבהירים. אם אפשר היה להימנע לחלוטין מצללים התצלומים שלנו היו מלאים באינפורמציה ודלי רעש דיגיטלי (השאלה עד כמה הדבר הכרחי, או אפילו רצוי, היא עניין אחר).

האפשרות לבחור את מידת החשיפה הרצויה מוגבלת אמנם לסצנות בעלות קונטרסט נמוך למדי, אבל אולי כדאי לנו להשתמש בה לעתים קרובות יותר. הפשרה בין המוטיבציה להפיק את מירב האינפורמציה מהסצנה לבין השאיפה לשמור את כל הטווח הטונאלי של הסצנה בתחומי הטווח הדינאמי של המצלמה באה לידי ביטויה המובהק בהמלצה "לחשוף לימין", כלומר חשיפה שבה הערכים הטונאליים הבהירים ביותר בסצנה משיקים לערכים הטונאליים הבהירים ביותר מהם החיישן מסוגל להפיק פירוט. יש לשים לב לכך שהשיטה הזאת מתעלמת מן הערכים הטונאליים הכהים, שהם ממילא דלים בקונטרסט ורועשים. אם חלק מן הפרטים באזורים החשוכים של הסצנה יילכו לאיבוד - לא נורא. עיו של המתבונן לא תימשך לשם בכל מקרה. המשמעות של הדברים לפעמים איננה טריוויאלית: זוכרים את החתול השחור היושב על ערמת הפחם? החשיפה האופטימלית של סצנה כזאת במצלמה דיגיטלית תשתמש בפיצוי חשיפה חיובי. אמנם חשיפת היתר הדרמטית תגרום לתצלום להיראות כאילו מתואר בו חתול לבן היושב על ערמת שלג, אבל הפחתת הבהירות בשלב העריכה תוכל להחזיר את המצב לקדמותו. יתרון אחד שיש בתיקון לאחר החשיפה הוא בכך שלא רק הבהירות מופחתת בדרך זו, אלא גם הרעש (שהוא מועט בכל מקרה). יתרון שני הוא האפשרות לשמר בתצלום יותר מן הקונטרסט של הסצנה.

כל זה טוב ויפה, אבל מה עושים כשהסצנה היא בעלת קונטרסט גבוה?

על כך בחלק השלישי של הסדרה.

.