המקום שבו אין חוכמות

לעתים קרובות אני נדרש לשאלה האם יוכל מאן דהוא לשפר את הצילום שלו באמצעות רכישת ציוד יקר מזה שיש ברשותו.

התשובה הקלה, האטומטית לשאלה הזאת היא חיובית. עדשה חדה ו/או מהירה יותר תאפשר קבלת תצלומים חדים בצמצם פתוח יותר ותפחית את הרגישות הנדרשת מן החיישן. עדשה כזאת גם תפחית את הארטיפקטים האופטיים בתמונה ותעניק לה מראה נקי וטבעי יותר. מצלמה יקרה יותר תרחיב את הטווח הדינאמי שעומד לרשות הצלם ותפיק תצלומים בעלי מראה נקי בתנאי תאורה קשים יותר. היא גם תבטיח ששיעור גבוה יותר מן התצלומים יהיו חשופים וממוקדים כראוי.

אלא שבדרך כלל תשובה כזאת תחטיא את כוונת השואל. היא יוצאת מתוך הנחה שהצלם יודע את מלאכתו ומסוגל להפיק מן הכלים שברשותו את כל שהם מסוגלים לתת לו, עד כדי כך שהצטיידות בפריט יקר ואיכותי יותר תביא לשיפור מיידי של התצלומים שאותו צלם יוציא מתחת ידיו. כמעט מיותר לציין שברוב רובם של המקרים זה איננו המצב. לכן, מי ששואל אותי את השאלה הזאת לא מקבל מקבל את התשובה לה ציפה (אחר כך הוא שואל אחרים, שמחזקים את החלטתו לרכוש פריטי ציוד כאלה ואחרים). אילו עמדתי בראש מחלקת השדרוג של משטרת הצילום הייתי קובע מבחני כשירות שכל החפץ לרכוש ציוד חדש מחוייב היה לעמוד בהם. אני יודע שזה נשמע פאשיסטי, אבל נמאס לי להיתקל בצלמים בינוניים המתפארים בציוד צילום שעולה כמו שכר דירה לשנה (עד כאן תרומתי השבועית למחאת יוקר המחיה). אני מרשה לעצמי לכנות אותם צלמים בינוניים רק מפני שהם עצמם מכירים בבינוניות שלהם. אם תעיר לצלם כזה על תמונה שצילם הוא יחייך חיוך מתנצל ויאמר לך שזו רק "תמונת מבחן", אבל אם תעיז לבקר את הציוד שלו זה יגמר בדמעות (עיינו גם בדבריו של Mike Johnston כאן). לכל מה שנכתב עד כאן יש כמובן יוצאים מן הכלל. לפעמים אני נתקל בילד בעל עין נהדרת. פעם אפילו מכרתי מצלמה ישנה לילד כזה, תמורת פרוטות.

הפסקה הקודמת לא נפתחה במלים "בדרך כלל" רק בגלל זהירות יתרה מהכללות. יש להן סיבה טובה. למעשה, בתחום גדול של אורכי מוקד מחירו של הציוד הוא הגורם בעל ההשפעה העיקרית על איכות הצילום. הוא חשוב יותר מהטכניקה ואפילו מעינו של הצלם. הכוונה, כמובן, לטלה-פוטו. ב-95% מהמקרים מטרת השימוש באורך מוקד גדול היא בידוד של נושא יחיד מן הסביבה שלו. הבידוד הזה מושג בשני אמצעים: מסגור ודחיסת הרקע. החל באורך מוקד של כ-80 מ"מ אקויוולניטיים הפרספקטיבה הליניארית מפסיקה להיות מעניינת ותשומת ליבו של המתבונן מוקדשת במלואה לנושא התצלום, שהוא האובייקט החד ביותר בשטח הפריים. למעשה ההבדלים בחדות בין הנושא והרקע שמלפניו ומאחוריו הם הגורם העיקרי לפופולאריות של תצלומי טלה-פוטו. ככל שעדשת טלה-פוטו תפיק תיאור חד יותר של האזור הממוקד, וככל שתפיק תיאור חד פחות של האזורים הבלתי-ממוקדים, כך היא תיחשב איכותית יותר. אם כן, עדשת הטלה-פוטו האידיאלית תהיה משובחת מבחינה אופטית, רחבת צמצם ובעלת אורך מוקד גדול ככל שהגודל, המשקל והשיקול הכלכלי של היצרן (עלות היצור לעומת הביקוש) מאפשרים. כמעט באותה מידה, גם למצלמה משוכללת יהיה יתרון בהפקת תצלומי טלה-פוטו על פני מצלמה פשוטה יותר. הדבר נוגע פחות לרמת הפירוט של התמונה (אלא אם הקומפוזיציה כוללת "מרווח קרופ") ויותר למנגנון המיקוד האוטומטי. אם יש יתרון אמיתי למצלמות יקרות הריהו כושרן לעקוב אחר אובייקטים הנמצאים בתנועה ולמקד אותם במהירות. שני אלה באים לידי ביטוי מירבי באורכי מוקד גדולים.

ומה בדבר כישוריו של הצלם? במרבית המקרים, הפעולה הנדרשת מצד הצלם בצילום טלה-פוטו מצטמצמת למסגור הנושא. כל יתר הפעולות הטכניות הכרוכות בצילום - אחיזה יציבה (חצובה), מיקוד ועקיבה (מצלמה ועדשה), מדידת האור (מצלמה) וחשיפה ברגע הנכון (מצלמה, ע"י חשיפה רציפה) - נעשות באמצעות הציוד. מטבע הדברים הצלם מרוחק ממוקד ההתרחשות ולכן המעורבות שלו בסצנה איננה רלוונטית (שימוש בטלה-פוטו נפוץ במקרים בהם הצלם יפריע להתרחשות אם יתקרב). אז מה הפלא ששלב הטלה-פוטו הוא שלב אבולוציוני שקשה כל כך להיגמל ממנו? זהו סוג הצילום היחיד שבו כל מה שנדרש על מנת לשפר את התוצאות המושגות, ואפילו באורח דרמטי, הוא ציוד יקר יותר.

.