הסוד הגלוי ביותר בתולדות האמנות החזותית הוא זה: ה"קסם" נמצא באור. ליתר דיוק, הוא נמצא בממשק שבין האור למשטחים המתוארים ביצירה. הקונטרסט בין החלקים הבהירים לחלקים הכהים של הסצנה המתוארת הוא שמאפשר לנו להבחין בפרטים. קונטרסט מודגש בין אזורים קטנים הסמוכים זה לזה מרמז על אזור עשיר בפרטים והעיניים שלנו, שמיטיבות לסרוק ולהתמקד, נמשכות אל הפרטים. זוהי הסיבה לכך שפוקוס סלקטיבי הוא שיטה יעילה כל כך להפנות את מבטו של המתבונן אל נושא התמונה: משטחים הנמצאים בתחומי עומק השדה מאופיינים בקונטרסט גבוה שנוצר כתוצאה מהגבולות החדים בין אזורים בעלי מידת בהירות שונה וגוונים שונים. בכל אופן, לא די בחדות גבוהה על מנת למשוך את תשומת הלב של המתבונן. לשם כך על הניגוד בין האזורים הבהירים לאזורים הכהים של הנושא להשתרע על פני חלק משמעותי מהטווח הטונאלי הכללי בסצנה. אמחיש זאת בדוגמה:
לאיזה משני האיורים הבאים העין שלכם נמשכת? באיור השמאלי, הטווח הטונאלי של ה"נושא" מכסה כ-30% מהטווח הטונאלי הכללי בעוד באיור הימני הטווח הטונאלי שלו מכסה כ-75% מהטווח הטונאלי של ה"סצנה" כולה. ההבדל בין האיורים הוא בכמות האינפורמציה שהמוח מצפה למצוא בנושאים שלהם.
אבל זה לא רק הקונטרסט. זו גם מידת הבהירות הממוצעת. אם ניקח את האיור השמאלי, המעניין פחות (?) ונפחית את הערך הטונאלי של הנושא שלו באופן דרמטי למדי, הנה כך:
נגלה שהפעולה פגמה עוד יותר בעניין שהוא מציע. מדוע? מפני שערכים טונאליים בהירים גורמים לאשליה של קונטרסט מוגבר (בשני האיורים הטווח הטונאלי של הנושא מכסה חלק דומה מהטווח הטונאלי הכללי - כ-30%). זוהי הסיבה לכך שהתפלגות טונאלית מטיפוס low key, שבה הנושא בהיר מסביבתו, עדיפה בעינינו בדרך כלל על התפלגות high key שבה הסביבה בהירה מהנושא. הנה:
אם כך, עלינו לדאוג לכך שהאזור בתמונה אליו אנו רוצים להפנות את עיני המתבונן (לצורך העניין אין זה משנה אם האזור הזה הוא הנושא או לא) יהיה בעל קונטרסט חזק וברובו בהיר מהערך הטונאלי החציוני של התמונה כולה. בידי הצלם כמה וכמה כלים בהם יוכל לעשות שימוש על מנת להגשים מטרה זו:
- תאורת הסטודיו - שימוש בתאורה מלאכותית מורכבת מאפשרת לצלם שליטה מלאה על ההתפלגות הטונאלית של הסצנה. הוא יכול לבחור אילו אזורים להאיר ואילו להחשיך, מה תהיה מידת הפיזור של האור ואפילו אילו גוונים להדגיש.
- הפלאש - בהיעדר תאורת סטודיו גם הפלאש יכול לסייע: הוא מבהיר אזורים בקדמת הסצנה והשינוי בהתפלגות הטונאלית גורם בהכרח להחשכה של משטחים מרוחקים יותר. בנוסף לכך, לעתים קרובות די באמצעי פשוט כזה כדי לשמור את כל הטווח הטונאלי בתחומי הטווח הדינאמי של המצלמה (במיוחד אם הצלם מבין את תפקידו של הצמצם בסיטואציות כאלה).
- פיצוי החשיפה - ערעור על החשיפה האוטומטית שקבעה המצלמה יסייע לצלם להביא את האזורים החשובים בסצנה למידות הבהירות והקונטרסט הרצויות, אם כי לעתים הדבר יביא לאבדן פרטים באזורים אחרים כתוצאה מהבהרה מוחלטת או מהחשכה מוגזמת. יחד עם זאת, במקרים רבים תאור אופטימלי של נושא התמונה מצדיק ויתור על הפירוט הסביבתי (צילום אופנה ומוצרים הוא דוגמה טובה לכך).
- מדידת האור - מדידת אור נקודתית על הווריאציות השונות שלה תביא לחשיפה טובה של האזור המעניין בתמונה. עם זאת, גם כאן עולה החשש מפני אבדן פרטים בסביבה.
רגע רגע, מה לגבי התאמת הבהירות בשלב העיבוד? הרי כל עוד האזור המעניין בתמונה נמצא בתחומי הטווח הדינאמי ניתן לתקן את הערך הטונאלי ואת הקונטרסט שלו לאחר החשיפה.
בכך אדון בחלקה השני של הסדרה הקצרה הזאת.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה