בתקופה האחרונה אני מאבד את היכולת לצלם בעדשות זום. זה מטריד את מנוחתי. הנה, בשבת התקיים באזור שלנו הפנינג המוני של אחת המועצות האזוריות. מכיוון שלא ידעתי למה לצפות לקחתי אתי את המצלמה הגדולה ועדשת זום סטנדרטית, כזאת שמתחילה באורך מוקד על גבול האולטרה-רחב ומסתיימת בטלה-פוטו קצר. צילמתי הרבה יותר ממספר התמונות הרגיל לארוע שנמשך שעתיים. הגעתי הביתה כשבכרטיס הזכרון כ-80 תצלומים. מתוכם אני אוהב רק ארבעה, שלושה מתוכם צולמו באופן עיוור ללא מבט בעינית. אני בטוח שאילו הצטיידתי בעדשת פריים הייתי מצלם פחות - אולי 30 תצלומים. שבעה או שמונה מתוכם היו ודאי ראויים להצגה כאן.
כל כך קל לצלם בזום: כל שעליך לעשות הוא לעמוד במקומך ולסובב את טבעת אורך המוקד. שדה הראיה והפרספקטיבה משתנים מיד. תוכל לראות את הסצנה כולה או להתמקד בפרטים. תוך שניה תוכל להפיק שתי תמונות שונות לחלוטין זו מזו. אבל הגמישות הזאת תגרום לך להתרחק, להתנתק. היא גורעת מן האינטימיות. היא משבשת את הראיה.
בתקופות מסוימות בעברי הרביתי להשתמש בעדשות זום. אפילו אהבתי אחת או שתיים מהן. האם לא הבחנתי ברדידות הראיה דרכן? או שאולי שכחתי כיצד לראות בהן?
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה