על צילום ללא עינית

מתוך תגובה מאת Bazzaz:

תוכל לכתוב פוסט על צילום ללא שימוש בעינית? בעיקר פוקוס ידני, אולי קצת על הקומפוזיציה. קשה לדייק בסגנון כזה, במיוחד בקצוות התמונה.
העדשה שלי (35 1.8) היא מסדרת ניקון G. אין עליה מספרים שמציינים מרחק פוקוס, רק טבעת פוקוס שחורה מפלסטיק שאפשר להמשיך ולסובב עוד ועוד, בלי לדעת מתי הגעת לקצה הפוקוס של העדשה. אשמח אם תוכל להתייחס בפוסט הזה, במידה ותכתוב אותו, גם למקרים שכאלה - כבר זמן רב שאיני מוצא פתרון.

ובכן, יצרני המצלמות מניחים שבעידן המיקוד האוטומטי אין צורך במיקוד ידני למעט שימושים מיוחדים בהם הדיוק של המיקוד קריטי מכדי להניח למערכת האופטית לשלוט בו. אחד הסממנים לכך הוא הקטנת העיניות במצלמות ה-SLR הזולות יותר, עד כדי חוסר יכולת למקד את העדשה באופן ידני תוך שימוש בעינית. גם עזרי המיקוד האופטיים, כגון המסך המפוצל המוכר מן המצלמות של שנות השבעים והשמונים, נזנחו. סממן אחר לגישה הזאת הוא הוויתור על שנתות המרחקים ועל סקלת עומק השדה בעדשות רבות, בהן עדשות פריים נפוצות.

הסרת האינפורמציה מגליל העדשה מקשה במידה מסויימת על השימוש בטכניקות מיקוד מתקדמות כגון מיקוד היפרפוקאלי ו-zone focusing, אולם חשוב להבין שטכניקות כאלה מסתמכות מלכתחילה על קיומו של עומק שדה בריא. הן שימושיות במפתחי צמצם קטנים יחסית, כגון f/5.6 ו-f/8, באורכי מוקד נורמליים או רחבים וכאשר נושא התמונה מרוחק במידת מה מהמצלמה (לפחות שני מטרים). ההסתברות לדיוק בהערכת המיקוד ללא שימוש בעינית בצמצם פתוח, למשל, שואפת לאפס (אפילו בעדשות המצוידות בשנתות מרחקים)*. כאשר מתקיימים התנאים המאפשרים מיקוד ידני מתקדם, כל שעליך לעשות הוא למקד את העדשה שלך למרחק המשוער בו יימצא הנושא (באמצעות העינית) ולהעביר אותה למצב של מיקוד ידני. כאשר האור מצוי בשפע תוכל להשתמש במיקוד היפרפוקאלי ע"י סגירת הצמצם ל-f/11, למשל, ומיקוד למרחק ההיפורפוקאלי של העדשה במפתח צמצם זה (תוכל להשתמש במחשבון עומק השדה שכאן). שוב, אל תשכח להעביר את העדשה למצב של מיקוד ידני לאחר שתעשה זאת. כל אובייקט שיהיה מרוחק מהמצלמה ממחצית המרחק הזה ועד אינסוף ייכלל בתחומי עומק השדה. מובן שתוכל להשתמש באותן שיטות גם בתאורה בעייתית יותר אם תשתמש בפלאש חיצוני חזק, אבל אני בספק אם תאהב את האפקט שיתקבל.

על מנת למקד ללא שימוש בעינית בעדשה ארוכה יותר, בצמצם רחב או כאשר נושא התמונה קרוב למצלמה, תיאלץ לסמוך על מנגנון המיקוד האוטומטי של העדשה. המנגנון מתוכנת כך שימקד את העדשה אל האובייקט הקרוב ביותר למצלמה מבין האובייקטים הנלכדים באזורי המיקוד הפעילים. אם הנושא שלך סמוך למצלמה יותר מהרקע, תוכל להפעיל את כל אזורי המיקוד ולהניח למצלמה לבחור את אזור המיקוד האפקטיבי. לעומת זאת, אם הנושא נחבא מאחורי אובייקטים אחרים תיאלץ להשתמש בעינית.

גישה אחרת, הלקוחה מן העולם האקצנטרי של הלומוגרפיה, מדגישה את חוסר הוודאות בתוצאה כמאפיין מרכזי של הצילום וכחלק מן ה"שפה" של המדיום. לדעתי יש בזה משהו, אם כי הטכנולוגיה הדיגיטלית מקטינה מאד את מספר התמונות ה"מפוספסות" ששורדות את הדרך מכרטיס הזיכרון אל הכונן הקשיח. על פי אותה פילוסופיה מיקוד מדויק וקומפוזיציה מתוכננת עד הפרט האחרון אינם תנאים הכרחיים לתצלום מעניין (חסידי הלומוגרפיה נוהגים לדבר על תצלומים "מעניינים", לאו דווקא "מוצלחים"). אני נוטה לאמץ את הגישה הזאת בכל מה שקשור לקומפוזיציה: הטכניקות שהרשימה הזאת דנה בהן נועדו לסיטואציות בהן דרושה תגובה מהירה, או במלים אחרות להקפאה של "רגעים מכריעים". במצבים אלה ממילא אין חשיבות רבה ליישור האופק, להסטה של הנושא ממרכז הפריים וכיו"ב.

* יצרנית מצלמות הפורמט הגדול Alpa מציעה פתרון איזוטרי אבל יעיל לבעיית המיקוד: היא מציעה טבעות מיקוד אולטרה-מדוייקות עבור מספר עדשות מתאימות. מדידת המרחק של האובייקט מהמצלמה נעשית באמצעות מד מרחק המשתמש בקרן לייזר, כגון זה.

.