הפוסט שאיל העלה לכאן בלילה הציף בי גל קטן של נוסטלגיה. הוא הזכיר לי איך היינו עולים על אוטובוס ונוסעים אל מרכז העיר עם גליל הפילם האחרון בכיס. מעבדת הפיתוח החביבה עלינו שכנה בכוך אפלולי ומאורך. פאול היה יושב שם בחלוקו הלבן, מציץ בנו מעל משקפיו העבים ורוטן בשקט. ברומניה הוא היה צלם גדול אבל כשהגיע לארץ איש לא ביקש עוד את שירותיו. מידי פעם הוא צילם בסטודיו הקטן שבירכתי החנות ילדים מסופרים ולבושים יפה יפה שבאו אליו בליווי הוריהם או תמונת פספורט מזדמנת, אבל הוא חלם לצלם עבור נשיונל ג'אוגרפיק. היינו מוסרים לידיו את הסרטים והוא היה מכניס אותם למעטפות צהובות, מקפיד לרשום את גודל ההדפסה המבוקש, את סוג הנייר ואת השם הפרטי ושם המשפחה (באותיות לטיניות).
אחר כך היינו חוצים את הרחוב ונכנסים לחנות התקליטים הסמוכה כדי לפשפש בסינגלים האחרונים שהגיעו מחו"ל. לפעמים היינו צופים בהצגה היומית באחד מבתי הקולנוע או מבטלים את זמננו מול חלון הראווה של חנות הצילום האהובה עלינו, חולמים על עדשות עבות וארוכות בעודנו מלקקים גלידה אמריקאית.
כשהגיע הזמן חזרנו אל פאול שכבר צעד בחנות שלו הלוך וחזור, מביט בשעון היד שלו מידי כמה שניות. ההדפסות היו מוכנות. זכורה לי ההתרגשות שליוותה את הוצאת חבילת התמונות, עדיין חמה, מתוך המעטפה. האמת המרה היא שכמעט תמיד התאכזבתי מהתוצאות, אבל לא היה בכך כדי לבטל את שמחת הציפיה למשהו טוב.
לא נגעתי במצלמת הפילם שלי מזה כשלוש שנים. היא מקולקלת וגם העדשה היחידה שנותרה לי חורקת מעט ולא מתפקדת כמו בימי עלומיה. לפעמים אני מתגעגע לפילם. אני מתגעגע לחשיפה המהירה, ההחלטית שאחריה אין אפשרות לתקן. אני מתגעגע לצבעים החמים, לגרעיניות הכימית שכמעט ניתנת למישוש. אני מתגעגע לציפיה להדפסים שיש בה תמימות ואופטימיות ורוממות רוח. אני מתגעגע גם לנערות שאהבתי בכתה י' ויא' ויב' ולחברים שלי מאז שהקשר איתם התמוסס. נו, די. זה כבר כואב.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה