רטרו

האם גם אתם חשים ברוח הרטרו שמנשבת לאחרונה בעולם הצילום? החזרה לפילם (במיוחד לריינג'פיינדרים ול-SLR ידניות משנות השבעים), פריחתה המחודשת של הלומוגרפיה, הפופולאריות העצומה של מצלמה חדשה בעלת עיצוב וממשק הפעלה קלאסיים והופעת תוכנות לעיבוד תמונה המבטיחות שחזור מהימן של מגוון פילמים הם כולם סממנים של מגמה מסחרית חדשה. אופנת הרטרו הזאת איננה חלק מהוויכוח האנכרוניסטי משהו בין נאמני הפילם למצדדים בדיגיטלי; נדמה לי שעליונות הטכנולוגיה הדיגיטלית היא כבר עובדה מוגמרת, לפחות בכל מה שקשור ברגישות לאור ובגמישות העיבוד של התוצאות. יש כאן משהו אחר.

הפקת תצלומים מעולים מבחינה טכנית נעשית קלה יותר ויותר. מצלמות ה-DSLR המודרניות מהירות, רגישות לאור ומדוייקות במיקוד ובחשיפה יותר מאשר בעבר והאפשרות לחשוף פעמים רבות תוך זמן קצר, בחינם, הופכת את השגת התוצאה הרצויה לפונקציה סטטיסטית גרידא. בנוסף לכך, שילובה של מצלמה בכל טלפון סלולארי מביא לכך שכל אחד נושא איתו מצלמה כל הזמן. כתוצאה מכך עולה בהתמדה מספר התמונות המצולמות מידי שנה. בספטמבר 2010 הועלתה ל-Flickr התמונה ה-5 מיליארד וקצב הוספת התמונות החדשות לשירות הפופולארי הזה כבר עבר את ה-3,000 בדקה. אנחנו מוקפים בתמונות מצולמות מכל עבר. זה חלק מרכזי של התרבות שלנו שהולך ונעשה מרכזי עוד יותר בזכות (או באשמת) טכנולוגיית הצילום הדיגיטלי. הצלם והמבקר הבריטי Martin Parr, למשל, סבור שעלינו לחגוג את הפופולאריות של המדיום הצילומי מאחר שהוא נגיש ודמוקרטי כל כך. אבל יש שמסתייגים מהדמוקרטיזציה של הצילום: מי שמתפרנסים מהמדיום הזה, כמו גם כאלה שעוסקים בו באופן "אמנותי" עשויים לראות בשגשוג של הצילום משום זילות. ה"אליטות" של הצילום מאז ומתמיד תרו אחר דרכים לבדל את עצמן מן הצלם החובב המוכשר. בעבר הרחוק הדבר הושג ע"י שימוש במצלמות בפורמט בינוני וגדול שהפיקו תוצאות עדיפות בהרבה על אלה שהושגו בפורמטים קטנים. בעבר הרחוק פחות הושגה ההבחנה הזאת ע"י שימוש במצלמות דיגיטליות בעלות חיישן גדול ובעדשות איכותיות. לעומת זאת, בשנים האחרונות השפעת מחיר הציוד על האיכות הטכנית של התמונה הולכת ופוחתת. על מנת להפיק תוצאות עדיפות באופן משמעותי על הצלם להשקיע משאבים כספיים חסרי פרופורציה להבדלים הנראים לעין (מחירו של גב דיגיטלי ברזולוציה של 60-80 מגה-פיקסלים שקול למחירה של מכונית משפחתית). וכאן, למרבה האירוניה, נכנס לתמונה הפילם. הפילם מגביל את הצלם במספר החשיפות ובאפשרות לבחון את התוצאות באופן מיידי. בניגוד למדיום הדיגיטלי השימוש בו מלווה בעלויות שוטפות מוחשיות. הפילם מציב בפני הצלם אתגר ומציע אמצעי להבחנה בין הצלם ה"רציני" לחובב בעל האמצעים: כפי שכתבתי אתמול, מגבלות מגרות את היצירתיות ולכן השימוש בפילם עשוי לחלץ את הצלם מהשגרה הבטוחה ולאלץ אותו לחשוב. וכאן, יש להודות, הניסיון והכישרון יבואו לידי ביטוי יותר מהציוד בו נעשה שימוש.

גורם נוסף, אולי העיקרי, לאופנת הרטרו בצילום הוא הזמן שחלף מאז מות הפילם כאלטרנטיבה בעלת משקל. יתרונות הקומפקטיות היחסית של מצלמות פילם 35 מ"מ ושל עדשות הפריים המתאימות להן זוכים להכרה מחודשת שמתבטאת בהופעת מוצרים של "ללכת עם ולהרגיש בלי". הרשו לי לנחש שרבים מרוכשיו הראשונים של אותו פלא טכנולוגי רטרוספקטיבי לא השתמשו בפילם מעולם. השיקול המכריע בבחירתם איננו רציונאלי. זוהי נוסטלגיה לזכרונותיהם של אחרים: הם משתוקקים להתנסות במצלמה שדומה חזותית ופונקציונאלית למצלמות בהן השתמשו ענקי הצילום בשנות ה-30 של המאה שעברה. גם החיפוש אחר המראה הישן מקורו באותה נוסטלגיה. אבל אם אופנת הרטרו תגרום ליותר צלמים להשתמש בעדשות פריים ולפתח טעם לגרעיניות - דייני.

Martin Parr, Tupperware party, 1985

.