עם השנים אני חש מרחק גדל והולך מהתכנים של יום השואה והגבורה. החברה הישראלית נכון להיום היא חברה נורמלית (כמעט). היא משגשגת מבחינה חומרית, אבל חסרה בסולידריות ובקולקטיביזם רעיוני. זאת חברה רב-תרבותית ופלורליסטית, אבל היא סובלת מקיטוב אידיאולוגי, דתי, ערכי וכלכלי.
למרות התפיסה העגמומית משהו האהובה על מנהיגינו לפיה מדינת ישראל מבודדת ומיוחדת במינה, למרות "הסכנה הקיומית" שאורבת לנו כבר 63 שנים, התחושה שלי שונה בתכלית: המדינה היא מזה זמן רב עובדה קיימת. הנס הציוני תם ונשלם ב-1967 ומאז אנחנו ברשות עצמנו, חופשיים לבנות ולהרוס, לצמוח ולנבול.
יום השואה ממלא אותי בפסימיות: כל כך הרבה שנים ועדיין לא למדנו מהי סולידריות. אני לא מתכוון לסולידריות מגזרית אלא לתחושה עמוקה של שותפות גורל בין כל אלה שחיים כאן, ללא הבדל דת, גזע, מין, שפה, תרבות... עדיין אנחנו דבקים בזהות האלמותית הזאת בין דת ולאום, זהות עמוסה כל כך בסימליות היסטורית עד שאין בה מקום לחיים.
ביום השואה אנחנו זוכרים את מיליוני הקורבנות היהודים שהוצאו להורג. את הטרוף, את הסבל ואת השנאה. הזיכרון חשוב מאין כמוהו; אם רק נזכור ונזכיר הסיכוי לכך שההיסטוריה תחזור על עצמה יקטן עד מאד. אבל אולי יש מקום גם למעט שיכחה. דווקא ביום הזה: בואו נשכח ליום אחד את המיתוסים של הכוחנות, של אי הצדק, של הנקמה. נאמץ אל קרבנו את כל אלה שחיים כאן וננסה להבין את הדרך שעברנו, את הדרך שבה אנחנו רוצים ללכת. ביחד. יום השואה כולו מוות. בואו נחולל בו פינה קטנה של חיים.
בסמיכות מעניינת ערב יום השואה חל השנה בתאריך 1 במאי. "חג הפועלים" שכולם אוהבים להשמיץ. מקורו של היום הוא דווקא בארצות הברית (ה"קפיטליסטית") ולא ברוסיה "הקומוניסטית" כפי שנהוג לחשוב. האחד במאי היה התאריך בו נחתמו השכמי השכר השנתיים והיה זה דווקא ה Union האמריקאי שדרש מעבר ליום עבודה של 8 שעות והפך את היום הזה לחג. תחילתו של החג הזה, לפני שעוות על ידי המשטר הסובייטי, היתה מבוססת בדיוק על אותה סולידריות שאתה מתאר: שותפות גורל בין כל אלה שחיים כאן, ללא הבדל דת, גזע, מין, שפה, תרבות...
השבמחק