על פוטוג'ורנליזם ואדרנלין

לפני שבועיים, ב-20 באפריל ,נהרגו שני צלמי עיתונות בריטיים במהלך הרעשת מרגמות בעיירה Misurata שבלוב. שני הצלמים, Chris Hondros ו-Tim Hetherington, היו "שועלי קרבות" ותיקים שעבדו קודם לכן (בנפרד) באזורי קונפליקט רבים, מליבריה ועד אפגניסטן. הפוטוג'ורנליסט האמריקני Michael Kamber פרסם אתמול מאמר אישי מאד, כואב, על ידידו Tim Hetherington. הוא מתאר אינטלקטואל צעיר, אופטימי, שהסתבך באחד העיסוקים המלוכלכים והמסוכנים ביותר שיש: צילום מלחמה.

משלח היד הזה מסוכן לא רק בגלל הקירבה לכדורים ולפגזים מתעופפים או בגלל העבודה עם אנשים אלימים, ששים לקרב, הנמצאים במצבים קיצוניים. הוא מסוכן מפני שחשיפה לאלימות, לפציעות ולהרג לאורך זמן שורטת את הנפש. Hetherington עצמו סבל לעתים מנדודי שינה ומסיוטים. אחרים מוצאים מפלט באלכוהול או בסמים ואחדים אפילו מאבדים את שפיותם. הוא מסוכן מפני שעבודת הצלם הופכת, לעתים מבלי דעת, לכלי שרת בידי צדדים אינטרסנטיים ותביא בסופו של דבר להסלמה באלימות. הוא מסוכן גם בגלל שלאט לאט הוא גוזל ממי שעוסק בו לנהל חיים "נורמליים" בין בני אדם מן השורה. Hetherington, למשל, מאס בשלב מסוים במלחמה והרהר בהקמת משפחה, אבל לא הצליח להיגמל. הוא הגיע ללוב בעצמו ולא בעקבות משימה שהוטלה עליו.

יש הרבה רומנטיקה בצילום מלחמות. הגדולים ביותר עסקו בכך: Robert Capa, Larry Burrows ואחרים. כל מי שנלחם אי פעם מכיר את תחושת האחווה הגברית בין חיילים - את תחושת האהבה, המסירות והאמון המוחלט שאין לה תחליף. מסתבר שגם צלמי מלחמה מפתחים אחווה כזאת לאחר זמן מה. הם חשים שאיש בעיר הגדולה איננו מסוגל להבין אותם מלבד צלמי מלחמה אחרים. גופם זקוק לאדרנלין על מנת לתפקד והם יוצאים אל שדות הקרב פעם אחר פעם, בליבם משאלת מוות. הקשר בין המקצוע הזה לעיתונות, לדמוקרטיה ולאידיאלים כאלה ואחרים הוא רק מראית עין.

Chris Hondros, A Liberian militia commander loyal to the government exults after firing a rocket-propelled grenade at rebel forces at a key strategic bridge July 20, 2003 in Monrovia, Liberia.

Tim Hetherington, from Sleeping Soldiers, 2009

.