המלצת ספר

הפוסט שאייל העלה אתמול בנושא הפולארויד הזכיר לי ספר נפלא, Andre Kertesz: The Polaroids. לאחר מות אשתו, ובתום קריירה ארוכה ומלאה בעליות ובמורדות, יצר Kertesz הזקן את אוסף העבודות האחרון שלו. הוא השתמש במצלמת פולארויד SX-70 פשוטה וצילם פסלוני זכוכית, תצלומים ישנים ופיסות חיים קטנות שהציב על אדן חלון דירתו שבניו יורק. אותה עיר קודרת ומנוכרת שהפנתה לו עורף במשך קרוב למחצית מחייו הארוכים שימשה רקע לרגשות העמוקים ביותר שתוארו בסרט צילום. הפולארואידים של Kertesz נאיביים להפליא. הקומפוזיציות פשוטות. השתקפויות של אור חורפי מבעד לקימורי זכוכית; צללים; מסגרות; קו רקיע עירוני; שמיים. אבל הם מלאים באהבה ובצער. Kertesz לא התאבל בתצלומים האלה רק על מות רעייתו, אליזבת, איתה חי במשך 58 שנים. הוא התאבל על מותו הקרב. הוא יצר את האוסף מתוך תחושת דחיפות:

I began shooting slowly, slowly, slowly. But soon, going crazy. I worked mornings and late afternoons. With the morning light the sky is nice, and in the late afternoon, full of variation. I would come out in the morning and shooting, shooting, shooting; no time to eat. I discover the time has gone, and now breakfast. The same in the afternoon… I forget my medicine, losing pain, losing hunger, and yes losing sadness.

תוך כדי העבודה על סדרת הפולארואידים הזאת איבד Kertesz את תחושת הזמן, את תחושות הרעב והכאב הפיזי והיגון. העבודה העניקה לו מטרה. היא מילאה אותו בעליצות וסייעה לו לגבור על הפחד ולהשלים עם מותו המתקרב.

נתקלתי בספר הקטן הזה לפני שנתיים או שלוש בספריית האוניברסיטה ומאז שכחתי אותו. אייל, תודה לך שהזכרת לי אותו שוב. מיד לאחר שאחתום את הפוסט הזה ארכוש עותק ממנו.

Andre Kertesz, Elizabeth

.