בעוונותי נפלה לידי מצלמה "מקצועית" אמיתית. 1.5 ק"ג של מתכת וגומי עבה ורך, צריכת אנרגיה שדורשת תחנת כח קטנה, עשרות כפתורים, ידיות וחוגות שמפעילים כל מיני מחשבים ומנועים קטנים, שני כפתורי מחשף ועינית ענקית ובהירה. רק דבר אחד חסר במצלמה החדשה שלי. אין בה חיישן.
כן, זאת מצלמת פילם. אחת האחרונות שיוצרו וככזו היא נמצאת בקצה של אבולוציה מפוארת. בפרספקטיבה של היום זאת חיה מוזרה: אלקטרונית מכף רגל ועד ראש, אבל בתוך תוכה פועם לב כימי חם. היא מדויקת כדבורה, מהירה כנץ וחזקה כארמדיל. בכוחה לעכל גליל סטנדרטי של סרט תוך פחות מחמש שניות וכל אחת מ-36 החשיפות מובטח שתהיה ממוקדת כהלכה ובהירה בדיוק במידה הנכונה. כשאני מצלם בה אני חש כמו מפעיל. לא כמו יוצר. Deus ex machina.
הגעתי אל הצילום הדיגיטלי מסוג שונה של מצלמה: קופסת מתכת המצוידת במנגנונים מכאניים מדוייקים, אבל איטיים. מצלמת הפילם הישנה שלי (ששבקה חיים לאחרונה) היתה כמעט אורגנית. ההפעלה שלה חייבה הבנה, קואורדינציה בין המוח, העין וכפות הידיים. המעבר לצילום דיגיטלי לא היה פשוט עבורי. הוא אילץ אותי להתפשר על ההבנה של הכלי שבידי. היה עלי ללמוד כיצד המיקוד האוטומטי עובד על מנת להפעיל אותו כראוי. היה עלי להסתגל למשוגות החשיפה האוטומטית על מנת לתקן אותה כשצריך. המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הכניסה מקלות בגלגלי התהליך היצירתי שלי. במקום לעזור לי לקבל את מה שרציתי היא התערבה והביעה את דעתה בנחרצות. כעת, לאחר ששיחקתי כמה ימים במצלמה החדשה, אני מבין מאין הגיעה הפילוסופיה ההנדסית הזאת. הרי לשם בדיוק חתר הצילום האנלוגי באחרית ימיו. "המצלמה המושלמת", כך סבורים מתכנניה ובוניה, אמורה לעשות הכל במהירות וביעילות בכוחות עצמה. אין לה צורך באדם, אלא כדי שיכוון את העדשה אל נושא התמונה וילחץ על כפתור המחשף. כעת אני מבין גם שאינני מחפש את היורשת הדיגיטלית של אותה מצלמה מושלמת.
המצלמה החדשה שלי משלבת בתוכה את כל החסרונות של הצילום הדיגיטלי עם כל החסרונות של הפילם. היתרונות שלה הם החסרונות שלי. אני חש שלעולם לא אגיע איתה לדיאלוג. אנחנו זרים שמדברים בשפות שונות. מובן שיש יתרונות בצילום הכימי - אחרת לא הייתי מבקש לי מצלמה כזאת מלכתחילה. אני מתגעגע לקמצנות המדוייקת של הפילם. כל חשיפה חשובה. אני מתגעגע להמתנה, לחוסר היכולת לתקן, לעותק הקשיח היחידני. אני מתגעגע לאינטראקציה בין האור לבין החומר. אלא שהאיטיות, המחשבה והכוונה שבצילום הכימי קוראות לכלים מסוג אחר: פשוטים וכנועים. אידיוטים ולא idiot proof.
.
הגעתי אל הצילום הדיגיטלי מסוג שונה של מצלמה: קופסת מתכת המצוידת במנגנונים מכאניים מדוייקים, אבל איטיים. מצלמת הפילם הישנה שלי (ששבקה חיים לאחרונה) היתה כמעט אורגנית. ההפעלה שלה חייבה הבנה, קואורדינציה בין המוח, העין וכפות הידיים. המעבר לצילום דיגיטלי לא היה פשוט עבורי. הוא אילץ אותי להתפשר על ההבנה של הכלי שבידי. היה עלי ללמוד כיצד המיקוד האוטומטי עובד על מנת להפעיל אותו כראוי. היה עלי להסתגל למשוגות החשיפה האוטומטית על מנת לתקן אותה כשצריך. המצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי הכניסה מקלות בגלגלי התהליך היצירתי שלי. במקום לעזור לי לקבל את מה שרציתי היא התערבה והביעה את דעתה בנחרצות. כעת, לאחר ששיחקתי כמה ימים במצלמה החדשה, אני מבין מאין הגיעה הפילוסופיה ההנדסית הזאת. הרי לשם בדיוק חתר הצילום האנלוגי באחרית ימיו. "המצלמה המושלמת", כך סבורים מתכנניה ובוניה, אמורה לעשות הכל במהירות וביעילות בכוחות עצמה. אין לה צורך באדם, אלא כדי שיכוון את העדשה אל נושא התמונה וילחץ על כפתור המחשף. כעת אני מבין גם שאינני מחפש את היורשת הדיגיטלית של אותה מצלמה מושלמת.
המצלמה החדשה שלי משלבת בתוכה את כל החסרונות של הצילום הדיגיטלי עם כל החסרונות של הפילם. היתרונות שלה הם החסרונות שלי. אני חש שלעולם לא אגיע איתה לדיאלוג. אנחנו זרים שמדברים בשפות שונות. מובן שיש יתרונות בצילום הכימי - אחרת לא הייתי מבקש לי מצלמה כזאת מלכתחילה. אני מתגעגע לקמצנות המדוייקת של הפילם. כל חשיפה חשובה. אני מתגעגע להמתנה, לחוסר היכולת לתקן, לעותק הקשיח היחידני. אני מתגעגע לאינטראקציה בין האור לבין החומר. אלא שהאיטיות, המחשבה והכוונה שבצילום הכימי קוראות לכלים מסוג אחר: פשוטים וכנועים. אידיוטים ולא idiot proof.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה