הקללה - דרשה ליום הכיפורים

"A photographer is only as good as the equipment he uses..."

Nikon 

אני רוצה להאמין שזאת בחירה אומללה של מלים (או שמא קנוניה?) אבל עלי להודות שהמשפט הזה הולם את המסרים השיווקיים של יצרני ציוד הצילום למיניהם. הצרה היא שרבים מאיתנו חושבים כך בסתר ליבם. אחרת, כיצד אפשר להסביר את ההתנהגות הצרכנית שלנו? זו לא רק היפוגליקמיה.

מהו, אם כן, אותו תהליך פסיכולוגי שבסופו אנחנו מכניסים לתיק שלנו פריט ציוד חדש? הכל מתחיל בכך שבסתר ליבנו אנחנו לא מי-יודע-מה מרוצים מהתצלומים שלנו. מובן שברוב המקרים ה"אשם" הוא בנו בלבד. מצד שני, במו עינינו ראינו איזו חדות נפלאה יש בתצלומים שהופקו בעזרת עדשה X או אילו תוצאות נקיות מפיקה מצלמה Y ב-ISO6400. למען האמת, אנחנו מצלמים על פי רוב בתנאי תאורה טובים עד סבירים והשכל הישר מכתיב שנשתמש בפלאש במקרים האחרים. הרי תאורה קלושה היא בדרך כלל תאורה רעה לצילום ללא קשר לעמידות של הציוד שלנו לחושך. אבל לאט לאט מתחילים לקנן בנו ספקות. הנה, אחרים מצליחים להפיק תוצאות ראויות במצבים בהם הציוד שלנו מתקשה. גם אנחנו רוצים. בהתחלה רק קצת, אחר כך יותר ולבסוף אנחנו לא יכולים לסבול עוד את הגרעיניות בתצלומים שלנו ואת מריחת התנועה (כמו להכעיס, אנחנו מצלמים בתנאי אור קשים יותר ויותר, מחפשים הצדקה לרכישה). עד מהרה מגבלות הציוד שלנו מרגיזות אותנו כל כך עד שאנחנו נמנעים משימוש בו למעט המינימום ההכרחי. בשלב מסוים אנחנו נשברים ורוכשים את אותה מצלמה נחשקת, ומאחר שהסכר כבר נפרץ אנו מוסיפים עוד כהנה וכהנה. ותאוותנו שוככת (לפחות עד להכרזה הבאה).

כיצד אפשר להתגבר על הפיתוי הארור הזה? ובכן, חשבתי שהמזור יבוא לאחר רכישה של פריט ציוד יקר במיוחד ולא נחוץ במיוחד (זו היתה עדשה מסוימת). מובן שטעיתי: איכות נקשרת באיכות. לאחר שראיתי במו עיני את ההבדלים חשקתי בעוד ואחר כך בעוד. זה לא נגמר... פעם אפילו רכשתי עדשה רק על מנת "להשלים את הסדרה". כאילו אספתי בולים. בשלב הבא ניסיתי למצוא מרפא למחלה ע"י התמחות. חשבתי שאם אצמצם את הצילום שלי לז'אנר אחד או לשניים ודאי גם הצרכים שלי יתמעטו. אלא שהתמחות מלווה תמיד בהתעדנות הטעם. הייתי לאנין טעם של עדשות פריים נורמליות. כיום כבר יש ברשותי שלוש כאלה ולמען האמת איש מלבדי אינו מבחין בהבדלים ביניהן. אחר כך ניסיתי להיגמל באמצעות התנזרות מאתרי ציוד, אוטוסוגסטיה, דיאטת קריאה... ועדיין אני מחכה שהאחות התורנית, במשמרת הבוקר, תרחם עלי.

לא, הפתרון מונח לנגד עינינו. עלינו להשלים עם הכישורים המוגבלים שלנו ולהבין, עם כל הכאב הכרוך בכך, שישנם טובים מאיתנו. מוכשרים מאיתנו. או לפחות ברי מזל מאיתנו. עלינו להשלים עם עצמנו ולשמוח בחלקנו.

The equipment is only as good as the photographer who uses it.

.