לפעמים אינני בטוח שאנחנו שואלים את השאלות הנכונות. כשמדובר בצילום, דומה שהעיסוק בשאלה "איך" תופס מקום מרכזי בהתלבטויות של הצלם. התשובה לשאלה "איך" עוסקת כמעט תמיד בטכניקה. "אם אני רוצה להשיג רקע מטושטש - אצלם כך במצלמה כזאת ובעדשה כזאת; אם אני רוצה להאיר את הדוגמנית שלי כהלכה, מוטב שאציב את התאורה בקונפיגורציה כזאת", וכיו"ב. התשובות מצטמצמות לכדי נוסחאות. קצרות, בדוקות ויעילות. הן מניחות קשר ליניארי בין העולם לבין התמונה המצולמת: העתקה מדויקת, בלתי מסוננת, של פני השטח הוויזואליים אל פני השטח של החיישן. רפרזנטציה עקרה. אולי במקום "איך", מוטב שנשאל "מדוע": למשל, "מדוע אני רוצה לצלם את האדם הזה? מה אני חש כשאני מתבונן בו ומקשיב לדבריו? מה אומרים לי מבטו? תווי פניו? כפות ידיו?" כשאנחנו חושבים כך לפני החשיפה, הטכניקה הופכת לעניין של מה בכך. ה"איך" נטמע בתוך שאלות עמוקות יותר, חשובות יותר, והוא מתברר מאליו. כעת אנחנו מנסים להשיג יותר מאותה רפרזנטציה. אנחנו תרים אחר סינתזה. אחר פילטר דרכו תעבור התמונה. ותוך כדי המעבר בפילטר הזה היא תשתנה ותתעשר במשמעות ותתפח לכדי יצירת אמנות.
לפילטר הזה יש שם: תשוקה. היא מסכמת את רגשותינו, את רצונותינו ואת עולם הערכים שלנו. תשוקה הופכת אותנו מצופים לשותפים ואי אפשר להפיק תצלום מוצלח בלעדיה.
אמנות איננה מטרה. זאת דרך. היא טביעת העקבות שלנו בחול של דברי ימי העולם - ביטוי לעובדה הפשוטה שאנחנו כאן. שאנחנו נושמים והולכים ואוהבים וחושבים ועושים וחולמים ומתגברים. היצירה האמנותית מייצגת את הצורך האנושי בשאר רוח. היא מבדילה את האדם משאר היצורים. היא חוגגת את ההישג הכביר של המין האנושי, שהצליח להתעלות מעל הצורך הביולוגי לשרוד ולהתרבות ויכול להקדיש זמן ואנרגיה לעניינים דוחקים פחות.
יצירת האמנות היא יחידנית - ביטוי להלך רוח מסויים של אדם מסויים בזמן מסויים ובמקום מסויים. אי אפשר לשחזר אותה. ערכה סגולי. היא מפשטת את המציאות באמצעות הרגש והאינטלקט של יוצרה לכדי דבר מה שהוא חיצוני ופנימי גם יחד: לראות, להרגיש ולחשוף.
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה