ההתלהבות מן האפשרות לצלם וידאו באיכות גבוהה באמצעות מצלמות DSLR מסרבת לשכוח. ראו, אינני מבין דבר בצילום וידאו. יתכן שההפסד כולו שלי, אבל מה לעשות - אני מתעניין בתצלומים בלבד. ההבדל בין וידאו לסטילס אנלוגי להבדל בין פרוזה לשירה: התמונה הנעה מספרת סיפור מלא ואילו התמונה הקפואה תמציתית ולכן משאירה יותר מקום לדמיון. היא פחות מושלמת ולכן דורשת מן המתבונן אקטיביות מסוימת. הפקת הוידאו כוללת תסריט, בימוי, הקלטת קול וכמובן את הסרטת רצף התמונה. כל אלה מנוגדים לאופי המיידי, הספונטאני של צילום הסטילס (לפחות, צילום סטילס יכול להיות מיידי וספונטאני). האם גם אתם מתרשמים שצלמים שעוסקים בשני העולמות האלה במקביל לא ממש מבינים את ההבדלים ביניהם?
אשתי טוענת שהפתרון להתמכרות לעדשות גדולות נמצא כאן. מעניין מה היא היתה אומרת על שני החברים האלה:
.
הפעם אני לא מסכימה אתך. גם וידאו יכול להשאיר מקום לדמיון. יש ז'אנר שלם של עבודות אמנות בוידאו, מאז שנות החמישים. אמנם לא המדיום האהוב עלי אבל אי אפשר לומר בכזו הכללה שסטילס עולה ברמתו על הוידאו כי זה פשוט שני ז'אנרים שונים.
השבמחקאכן סרטון מצחיק, הייתי מוותרת על מוסר ההשכל בסוף :)
יש כאן שני דיונים שונים - האחד הוא על השימוש בוידאו במצלמות DSLR והשני הוא על נושא הגודל של הציוד שבו אנחנו משתמשים.
השבמחקשאול אני מסכים עם אשתך בנושא העדשות - אין ספק יש ניסיון לפצות על משהו... ולגבי הצילום בוידאו אני מסכים עם A wind ואף אוסיף שישנם עבודות מרשימות שנעשו ע"י שימוש במצלמת DSLR, הבעיה המרכזית היא שברגע שמתחילים עם זה נשאלת שאלת הגודל כפי שתוארה בצורה יפה בסרטון.
אבל (ואני לא מאמין שאני אומר את זה) - אבל על טעם ועל ריח אין מה להתווכח. השאלה המרכזית היא מה התכלית ומה אנחנו רוצים להגיד, אם בכלל...