ההבדל הגדול בין צלם מנוסה לבין צלם בשלבים הראשונים של האבולוציה שלו איננו באיכות הציוד, בשיטות העבודה, בנושאים המועדפים או במוטיבציה. אפילו לא בראיה הצילומית (נתקלתי בכמה וכמה צלמים מתחילים בעלי עין נהדרת). ההבדל ביניהם הוא בביטחון העצמי. צלמים מתחילים רבים מדי מנסים להרשים. הם זקוקים לליטוף מתמיד ולכן הם נמשכים אל המקומות בהם יש שפע של ידיים מלטפות: פייסבוק, פליקר, deviant art ודומיהם. הקהילות המתפתחות במקומות האלה הן ביצות חמימות בהן הצלם חש בבית. בין קולגות. סגנון הצילום שלו, ה"ערכים" הצילומיים שלו והנושאים שהוא מצלם מושפעים מהקהילות האלה. הוא חותר אל המוכר, אל ה"מקובל", אל האסתטיקה של הזרם המרכזי. במידה רבה, האבולוציה הצילומית שלו תושפע מהערכים האלה בעתיד: בעוד כמה שנים התצלומים שלו ייראו כמו אלה של Ansel Adams / Steve McCurry / Helmut Newton (מחק את המיותר) ולא ניתן יהיה להבחין בינם לבין התצלומים של אלפי צלמים אחרים. כל ניסיון לחרוג מן הסטנדרט הידוע יתקל בביקורת, לעתים קונסטרוקטיבית ולפעמים מרושעת. ומי שמורגל בליטופים איננו יודע לעמוד זקוף בפני ביקורת, אפילו אם היא אמפתית.
בשלב כלשהו הצלם מואס בחמימות המתקתקה של הביצה והוא מתחיל להתמודד עם מספר שאלות נוקבות: "כיצד לא הרגשתי שהאמנות שלי הופכת לטכנאות?", "מה אני רוצה בעצם לומר?", "עבור מי אני יוצר, ומדוע אכפת לי כל כך מה האחרים חושבים?". השאלות האלה הן רגע לידתו של אמן. הן הבסיס לעיצובה של אישיות עצמאית, להתפתחותו של סגנון אמנותי אישי ולטווייתו של חוט שדרה ערכי.
היו שלמים עם עצמכם. הפסיקו לפחד. ומידי פעם שאלו את השאלות האלה. הן יסייעו לכם להבחין בין העיקר לטפל בתקופות שבהן המוזה תנטוש אתכם.
.
שאול איזה מבאס אתה.
השבמחקתמשיך כך.
זה נכון גם במדע. מדען אמיתי נולד רק אחרי שהוא מתחיל ליצור לעצמו את דרכו הייחודית.
השבמחקשאול, אתה פשוט אדיר! וצודק!
השבמחקבאמת קשה בהתחלה בלי ה"חממה" , הליטוף...
עם זאת... בסופו של דבר האומנים שעוסקים באומנות כדרך קבע גם למען הפרנסה צריכים את החממה הזאת במקום מסוים.
אנחנו ניזונים מתגובות של אחרים, גם אם הם בדיעבד וגם אם בעקיפין.
במיוחד היום, יחד עם הגלובליזציה והנגישות, קשה להיות ישר פורץ דרך וגם הפורצי דרך נהיים המיינסטרים בסוף.
זה נכון לא רק לצילום.
השבמחקכי בשלבים המוקדמים אתה מגבש את עצמך לא מעט דרך עיניהם ודעתם של אחרים. זה טיבו של תהליך הגיבוש - להקשיב לסביבה כשהאמת הפנימית לא ברורה.
אבל תמיד צריך לשאול את השאלות הללו, בכל תחום של יצירה שהופך בהדשרגה לרציני יותר.
מיכאל, אנונימי, עופר,
השבמחקתודה לכם.
Simj,
אינני מבטל את חשיבותה של ההשפעה החיצונית בתחילת הדרך, אבל מגיע זמן שבו יש לנתק את חבל הטבור. קשה לי להתייחס למושג "פריצת דרך". הוא מתייחס לעבודתם של אחרים ולדעתי לא נכון לבחון כך אמנות (לפחות מנקודת מבטו של האמן). מושגים כמו "יושרה", "שלמות", "עצמאות", "אמירה" ו"ראיה" שימושיים יותר לתאור מטרותיו של האמן.
אני מסכים עם הצורך ב"ניתוק חבל התבור" בשלב כלשהו.
השבמחקאבל זה לא מתנגש עם הצגת העבודות בכל הערוצים הקיימים. פשוט צריך להפוך אותם מכלי של קבלת ביקורת ולימוד לכלי של חשיפה.
יש לא מעט "ציידי כשרונות" שמסתובבים בכל מיני פורומים, קבוצות צילום ברשתות חברתיות או אתרים כמו פליקר או DA. הבעיה הגדולה היא "מזעור נזקים" כי בהתחלה מעלים הרבה "זבל" שכבר נדבק אליך. רצוי לבצע סינון חזק מאד של תמונות שמעלים לרשת אם יש רצון וכוונה להשתמש במדיות הנ"ל ככלי חשיפה וקידום מקצועי.
שגיא,
השבמחקהפוסט לא עוסק ב"חשיפה וקידום מקצועי". אני לא חושב שהצלם החובב הסביר מציג את תצלומיו כדי לעורר את תשומת ליבם של "ציידי כשרונות". אדרבא, אלה שעושים זאת מצלמים מתוך הגדרה למען מישהו אחר ואינם מוכנים עדיין לניתוק חבל הטבור.
אני תומך נלהב בהצגה של תמונות בערוצים שונים. זה חלק מן הצורך של צלם לבטא את עצמו.
שאול,
השבמחקאני מסכימה איתך ועם המושג של ניתוק חבל הטבור וכמו יושרה, שלמות, וכו'.
אני חושבת שלהגיע למצב שאתה מצלם משהו ואתה פשוט מרוצה לא משנה מה מהתמונה איך שהיא יצאה, זה מושלמות עצמית, ברגע שאתה מרגיש שלא אכפת לך מה אחרים יחשבו על כך, זה חלק מלהגיע לבשלות בצילום.