בדרך כלל, כשאנחנו מדברים על תצלום "מעניין" אנחנו מתייחסים להרכבים התוכני והצורני שלו ובוחנים כיצד שני אלה מתייחסים זה לזה. במלים אחרות, אנחנו עוסקים בקומפוזיציה של התצלום. ובכן, בפוסט זה לא אתייחס לקומפוזיציה. כבר כתבתי עליה רבות כשהבלוג היה עול בימים.
העניין שיש בתצלום נובע בראש ובראשונה מן התוכן התמאטי (הנושאי) שלו. תצלומים מעניינים נושאים בתוכם אינפורמציה הנוגעת לנושא שלהם (כיצד הוא נראה, מה הוא עושה וכו') כמו גם להקשר הכללי שלהם (היכן, מתי, מדוע וכו'). עניין, בניגוד ליופי, פונה אל האינטלקט של המתבונן ולאו דווקא אל הרגשות שלו. יותר מכך, תצלומים מעניינים אינם זקוקים להיבט אסתטי. לעתים קרובות המאפיינים הצורניים שמתקשרים בדרך כלל לצילום "איכותי" או "אמנותי" עלולים לפגוע בהיבט האינפורמטיבי של תצלום. למשל:
- עומק שדה רדוד מדגיש את הנושא ומנתק אותו מהקונטקסט שלו.
- צבעים רוויים מדגישים את הקומפוזיציה הכרומאטית ומסיחים את דעתו של המתבונן מן הקומפוזיציה התמאטית.
- קונטרסט גבוה מדגיש את הקומפוזיציה הטונאלית ומסיח את הדגת מהנושא.
- פרספקטיבה ליניארית דרמטית, האפיינית לעדשות רחבות, נוטה למזער את הרקע ולהפחית מחשיבות הקונטקסט.
אם כן, תצלום מעניין יתאפיין ב"הגברה אסתטית" חיוורת למדי, כך שמירב תשומת הלב תוקדש לתוכן שלו. הגיוני למדי. Hans Aarsman תיאר זאת היטב: על מנת ליצור תצלומים מעניינים עליך להתעניין בנושאים שלך ולא בצילום שלך. הצילום כבר ידאג לעצמו.
אלא שבתצלומים "מעניינים" באותו מובן יובשני תרומתו היצירתית של הצלם מוגבלת מאד. תפקידם לתאר סיטואציות באופן אובייקטיבי ככל הניתן ולאו דווקא להדגיש את נקודת מבטו ואת התרשמותו האישית. הם מותאמים לצילום עיתונות יותר מאשר לכל ז'אנר אחר. ואילו אנחנו (קרי אני) רוצים שהתצלומים שלנו יהיו יותר ממעניינים. שיפנו אל רגשותיו של המתבונן ולא רק אל האינטלקט שלו. איננו מנסים לתאר את המציאות "כפי שהיא", אלא לסנן אותה דרך עינינו, הבנתנו, ניסיון החיים שלנו ורגשותינו. עומק השדה, הפרספקטיבה הליניארית, הצבעים והקונטרסט מעניקים לתצלומים שלנו אינטרפרטציה. עומק. חיים. והם שעושים אותנו ל-auteurs.
מובן שהתוכן של התצלום חשוב. ללא תוכן מעניין התצלום הוא לא יותר מאשר אורנמנט (התוכן לא חייב להיות מובן מאליו או אפילו ריאליסטי. חשוב לומר זאת). בין התוכן לבין הצורה צריך להתקיים איזון עדין: תצלומים בעלי תוכן חזק ומורכב אינם זקוקים להעצמה צורנית אינטנסיבית. מאידך, תצלומים כאלה יכולים לשאת מניפולציה צורנית חזקה. בתצלומים בהם התוכן מעניין פחות הגזמה עלולה להיראות יומרנית משהו (שלא לומר קיטש).
הכלים הצורניים בהם משתמש הצלם עשויים להפוך עם הזמן לסגנון אישי מובהק. זה קורה כאשר הצלם מפסיק לחשוב עליהם ומיישם אותם באופן מוכני. אכן, צילום מעניין הוא מה שקורה כשאתה מתעניין במשהו אחר ומצלם רק דרך אגב (רק ש"דרך אגב" כולל את כל הניסיון שלך, את מה שאתה מרגיש בשעה שאתה חושף ואת העין המיוחדת לך).
 |
| Photograph: Larry Burrows, 1966 |
.
אני חושב שבהקשר של צילום דוקומנטרי חשוב יותר לייצר את העניין אבל תמונה שקיים בה גם את ההיבט האסטטי בסופו של דבר תהיה טובה יותר. דווקא קומפוזיציה שזה נושא שלא נכנסת אליו כאן נחשב לאספקט החשוב ביותר שבהיבט האסטטי. שאר האלמנטים שמנית כאן לא צריכים להתקיים במקביל בכל תמונה אבל הם יכולים לחזק כל תמונה ואת העניין שבה. כמובן שלדוגמה, לצלם באופן אוטומטי עם עומק שדה רדוד זה לא נכון ולא יתאים לכל סוג צילום בהיבא של לחזק את העניין בתמונה.
השבמחקאבל דווקא לקומפוזיציה יש מקום בכל תמונה ובכל סגנון צילום.
בצילומים שהם לאו דווקא דוקומנטרים, אותם אלמנטים אסטטיים מקבלים חשיבות גבוהה יותר ביכולת לחזק את הנושא ואת העניין.
אם נחזור לצילום דוקומנטרי ולתמונה שהבאת כדוגמה, הרי שהקומפוזיציה בתמונה הנ"ל משחקת תפקיד מאד חשוב ביצירת העניין וחיזוק הנושא. הקומפוזיציה כאן הופכת את התמונה במוחו של המתבונן למאד אסטטית ומאפשרת לו להתבונן בה פרק זמן ארוך מאד ובתחלס הקומפוזיציה היא מה שהופך אותה למעניינת ולגדולה.
שגיא,
השבמחקהתצלום של Larry Burrows תיעודי הרבה יותר מכפי שהוא אסתטי והעניין שלו נובע מתוכנו התימאטי. לדעתי הקומפוזיציה בו איננה מתוכננת אלא אינסטינקטיבית. הצלם ודאי היה עסוק בסיטואציה שנקלע אליה ולא חשב על צילום בשעה שחשף. למרבה הצער לא נדע לעולם, כי Burrows נספה בתאונת מסוק ב-1971.
אני לא מסכים, אנחנו לא נדע כמה זמן היה לו לצלם את התמונה הזאת, אנחנו גם לא יודעים כמה פריימים צולמו של הסצנה שמתוכם נבחר הפריים הזה. במצבים כאלו בד"כ מצלמים הרבה פריימים, גם בתקופת הפילם.
השבמחקאני חושב שמראש, כשהוא החליט לצלם היה לו בראש את הקו הכללי של הקומפוזיציה, הוא ראה שיש מה לצלם שם.
הפריים הזה הוא שנבחר כי כנראה בו כל הכוכבים התיישרו מבחינת קומפוזיציה וגיאומטריה. במצב אחר יכול להיות שהתמונה לא הייתה מסתדרת והיא כנראה הייתה נגנזת.
האסטטיקה של הגיאומטריה (סטייל ברסון) ושל הקומפוזיציה הם אלו שהפכו את התמונה למעניינת, הם אלו שגרמו לפריים הזה להבחר מהקונטקט שיט ולהיות מודפסת ולהתפרסם.
אותה אסטטיקה נקלטת אצלנו אולי בתת מודע כאשר אנו מתבוננים בצילום והיא זאת שגורמת לנו להתעקב על תמונה ולמצוא בה עניין. ללא האסטטיקה הזאת היינו מדפדפים הלאה ולא נעצרים על התמונה לשניה. מצד שני, צלם מקצועי לא היה משחרר תמונה שאין בה את האסטטיקה הזאת מלכתחילה.
ממה שאתה אומר, עולה טענה שכביכול כל הצילומים הדוקומנטרים הגדולים הם פוקס אחד גדול ואני לא מסכים אם זה. המזל הוא להיות במקום הנכון ובזמן הנכון, היכולת של הצלם מתבטאת ביכולת לראות שאתה נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון ושיש פריים טוב מולך.
שגיא,
השבמחקזה לא עניין של מזל. ההגדרה שלך לפיה "כל הכוכבים מתיישרים" מצוינת. זו בדיוק ההגדרה של ברסון ל"רגע המכריע" שלו. תפיסה כזאת, בין אם היא חד פעמית ובין אם היא תוצאה של בחירה מבין אפשרויות דומות, מחייבת עין חדה, הרבה ניסיון והרבה כישרון.
אולי לא בחרתי בתצלום מתאים להדגמת דברי. הצץ כאן: http://digitaljournalist.org/issue0309/lm_index.html. רוב התצלומים החשובים האלה לא מצטיינים באסתטיקה יוצאת דופן, ובכל זאת הם היו מעניינים מספיק כדי להשפיע על דעת הקהל.
בגלריה הנ"ל יש תמונות דיי מעורבות מבחינת הקונטקסט שלהם, לדוגמה צילום הרנטגן הראשון או הפורטרט של אנא פרנק. ברוב התמונות שם אני דווקא כן מוצא אסטטיקה שנובעת מגיאומטריה וקומפוזיציה. באחרות האסטטיקה נובעת מגורמים אחרים.
השבמחקאני חושב שמי שעוסק באמנות ויזואלית ולדעתי יצירת צילום, אקט היצירה עצמו הוא סוג של אמנות גם אם מדובר בצילום דוקומנטרי, יש לו חוש אסטטי מפותח אחרת הוא לעולם לא יראה את מה שמונח לפניו. החוש הזה מאפשר לך לזהות את האסטטיקה שבסצנה מולך הצורה מאד מהירה ולפעמים אף תת תודעתית.
אותו חוש הוא זה שגורם לך להרים את המצלמה לעין כי אתה רואה פריים מעניין מולך.