החיפוש אחר המרחק הנכון

חזרתי. היה טוב. אחד היתרונות של המקצוע שלי הוא הקשר שלו למקומות יפים וקשה לי לחשוב על דבר יפה יותר מאשר דרום טירול בחודש נובמבר. אין ספק שזה מפגש מוצלח של זמן ומקום. בנסיעה האחרונה, באופן חריג, לא חסרו לי הזדמנויות לצלם. שותפי לנסיעה גילה סובלנות מרשימה לאובססיה הקטנה שלי ואפילו התעניין במעשי. אלא שנדרש לי זמן להפיק תצלומים שאני אוהב: התצלומים שצילמתי בימים הראשונים נראים כמו גלויות. תיאוריים ושטחיים. האסתטיקה שלהם נובעת מן הנושאים המתוארים בהם ואין בהם ראיה ספציפית, אישית. סנאפשוטס. רק לאחר ארבעה או חמישה ימים, לאחר שהפנמתי את המקום, את האווירה, את הטמפרטורה הרגשית, הצלחתי להתקלף מעט ולצלם תמונות שאומרות לי משהו. בסוף המסע הזה כבר הרגשתי בבית. נדרש לי שבוע שלם על מנת שאוכל לצלם כמו סדרה כמו 'Sirmione', שאני שלם איתה.

עבורי, צילום פורה הוא תוצאה של מרחק רגשי מדויק. כשאני מרוחק מדי הצילום שלי סובל מחוסר מרקם, כאילו הוא עטוף ביריעת פלסטיק דקה שחוצצת ביני לבין הסצנה ואיננה מאפשרת מגע. כשאני קרוב מדי אינני מבחין ביער, רק בעצים. הראיה שלי מצומצמת, מרוכזת, חודרת עמוק מדי. אבל כשאני במרחק הנכון הזרם בין החוץ והפנים הוא דו סטרי. כל המסננים מוסרים ואני חש צלול וחד.

אני מניח שצלמים שונים, אמנים שונים, חשים בנוח במרחקים רגשיים שונים. אחד הצלמים האהובים עלי, Edouard Boubat, דיבר על כוחה של ההתרשמות הראשונית. לדידו היום הראשון להגיעו למקום שלא היה בו קודם הוא הפורה ביותר. לעומתו, Steve McCurry ו-Michael Kenna מבקרים שוב ושוב באותם מקומות על מנת "למצות" אותם. זה כנראה עניין של טמפרמנט.

Photograph: Michael Kenna

במהלך השבוע צילמתי 320 תמונות, מתוכן כמאתיים לצרכי תיעוד (עבודה...) ועוד כ-120 אישיות. לפני עשרים שנה הייתי ודאי מצלם הרבה יותר (לו היו אז מצלמות דיגיטליות), אבל למדתי להמתין. זאת לא הסתפקות במועט. להיפך.

.