באוקטובר האחרון חזרתי מטיול בספרד. אבל לא על זה אני הולך לכתוב הפעם (אולי בפעם הבאה) אלא על משהו אחר.
כחובב צילום וגם כחובב אומנות עסקתי בתכנון הדברים שאני הולך לצלם, איזה ציוד אני אקח, איך לארוז את הכל, נכנסתי לאתרים שעסקו בספרד, חיפשתי צלמים מספרד בflickr ועוד ועוד - בקיצור "עבדתי בזה". אני חייב לציין שלא התאכזבתי, אכן זכיתי לראות נופים קסומים, אנשים, מבנים, מוזיאונים, מקומות ויצירות אומנות אשר גרמו לי הנאה מרובה. אך בצד כל זה קרה גם משהו שלא ידעתי לצפות אותו מגיע וכשהוא הגיע לא ידעתי מה לעשות - לראשונה בחיי נתקלתי בתופעה של "צילום תיירותי". תופעה שגרמה אצלי משבר בצילום
אתם בטח שואלים את עצמכם מה זה "צילום תיירותי" ולמה זה גרם לי למשבר?
בשביל להסביר יותר טוב אתן דוגמא אחת (מיני רבות):
בזמן שביקרתי במוזיאון דאלי עמדתי מול תמונה, הסתכלתי עליה, קראתי מה שמה, ניסיתי להעמיק ולנתח את המרכיבים האומנותיים השונים, את החומרים שבהם דאלי השתמש ולנסות "להיכנס" לראשו של האמן. תוך כדי מה שאני עומד ומסתכל על התמונה נעמדה מולי גברת, הוציאה את המצלמה שלה, צילמה והמשיכה הלאה מבלי להסתכל על התמונה, מבלי לבדוק מה שם התמונה. בפעם הראשונה שזה קרה חשבתי שזו תופעה חד פעמית. אבל מכיוון שזה קרה בעוד הרבה מקומות הבנתי שמדובר במגפה המונית. לאט לאט התחלתי לסלוד מהעובדה שהבאתי מצלמה איתי לטיול או לחילופין התביישתי ללכת איתה תלויה על צווארי מכיוון שזה רמז שאני בטח "אחד מאלה". כל לחיצה על כפתור הצילום היתה מלווה ברגשות מעורבים.
כך, תוך כדי הטיול עצמו, מצאתי את עצמי מצלם פחות ופחות, ויותר שואל את עצמי לשם מה אנשים מצלמים את מה שהם מצלמים וגם קצת למה בכלל אני מצלם - משבר!
כשחזרתי ארצה תחושות אלה התחזקו במיוחד אחרי שכולם שאלו אותי איך היה? וגם כמה תמונות צילמתי, מכיוון שרק הייתי בתחילתו של המשבר לא ידעתי מה לענות ושלפתי את הנתון המספרי של התמונות שצולמו במהלך הטיול - נתון מפתיע בהתאם לעובדה שכולם ציפו ליותר...
התחלתי לצלם פחות, המצלמה נשארה לה בחדר בתוך התיק, חזרתי לצלם בפילם, חשבתי פעמיים לפני שאני לוחץ על הכפתור, בחרתי שלא לצלם באירועים חברתיים - למרות שזה מה שציפו ממני. הפסקתי להסתכל על תמונות באינטרנט או על אתרי צילום - משבר!
בתוך התקופה הזאת, הגעתי במקרה לבלוג הזה - העין. אחד הפוסטים שהוגדרו כ"פילוסופיה בגרוש" (כבר לא זוכר מה זה היה...), תפס אותי, בפשטות, ביכולת לעשות לי קצת סדר במחשבות. הבנתי שחיפשתי קצת הכוונה והדרכה (מקור השראה ולא מקור סמכות) כך נהפכתי לקורא קבוע שעוקב אחרי כל מה שמתפרסם, קורא, לומד דברים לא הכרתי, מתנסה, חושב מחדש על הצילום וגם מגלה משמעויות חדשות.
אז כאשר הקול קורא יצא לדרך הרגשתי שהגיע הזמן.
תודה לשאול על הבמה, אני חושב שזה הולכת להיות התנסות מעניינת.
ושיהיה לכולנו חג חירות שמח.
אייל
תודה עבור הפוסט המעניין.
השבמחקפילם הוא תרופה טובה למחסומים יצירתיים. יש בו מרכיב של ציפיה, של הפתעה. והוא גורם לך לצלם מעט (במקרה הזה פחות הוא יותר). לא נגעתי במצלמת פילם מזה שנתיים, מאז שהתקלקלה, אבל לפעמים זה מדגדג באצבעות. בעיקר בקיץ.
אני חושב שהשאלה הנוקבת הזאת, "מדוע בעצם אני מצלם", עולה בכל אחד מאיתנו מפעם לפעם. הבעיה מתחילה בזה שאין לנו מה לומר והצילום הופך להיות מעין פעולה אוטומטית. לפעמים המצלמה מפריעה לנו: כבני אדם אנחנו זקוקים לגירוי חושי ישיר, להתנסות בלתי אמצעית. במצלמה, לעומת זאת, יש משהו אנליטי שמקהה את החושים. היא מרדדת את יכולתנו להתרשם, מצרה את שדה הראיה. זה בולט בעיקר כשאנחנו מחוץ לסביבה הרגילה שלנו (למשל בארץ אחרת).
מסכים איתך לגבי מה שרשמת על המצלמה,זה כמו שלימדו בגיל צעיר - הכל הוא טוב כל עוד הוא במידה.
השבמחקצריך לדעת מתי להניח אותה ולחוות את המציאות שלא דרך העדשה והחיישן.
ולגבי הצילום בפילם - כשחזרתי לצלם הייתה לי בעיה שלקח לי זמן להפתר ממנה, כל הזמן הורדתי את המצלמה כדי לראות מה יצא וכל פעם מחדש הופתעתי לגלות שאין שם תצוגה.
הצעה לקוראים - תעשו ניסוי קטן שמדגים את היופי שבצילום בפילם (אם אין לכם מצלמת כזו) תנסו לבטל את התצוגה המקדימה במצלמה או שתשימו שם כיסוי כלשהוא, זה יוצר עניין או שתנסו למצוא מצלמה כזאת (אם תחפשו תמצאו...)
טור מקסים וכל כך נכון. בספרה של סוזן סונטג על הצילום היא כותבת בדיוק על התופעה הזו, על טיולים לחו"ל בהם המצלמה היא אמצעי עקר שמטרתו סימון וי על מקומות בטיול. סוג של "הייתי פה ".
השבמחק