על מנת שביקורת תוכל להועיל ליוצר עליה להיות כנה. הדבר איננו טריוויאלי כפי שהוא נשמע: לפעמים היוצר יהיה מבוגר מהמבקר, מנוסה ממנו ובעל ידע רחב יותר. לפעמים הוא יימצא בשלב אבולוציוני בו הוא בטוח מדי בעצמו ולא יקבל את הביקורת בעין יפה. לפעמים כוונתו תהיה רק להציג את היצירה שלו, לאו דווקא לבקש ביקורת. במקרים רבים היוצר כלל איננו מצפה לביקורת כנה (תסמונת "אלוהים מרחם על ילדי הגן..."). למרות כל אלה, הביקורת מתייחסת אל העבודה ולא אל היוצר שמאחוריה. לפיכך עליה לשקף את דעתו של המבקר ולבטא את מיטב הבנתו ויכולת השיפוט שלו. מובן שעליה להיות נדיבה בדרך ארץ וברגישות, ולהימנע ככל האפשר מעלבונות. הנימוס מחייב שהכנות תהיה מסוייגת בשני סייגים.
הראשון הוא סייג הסובייקטיביות: על המבקר לזכור שדעתו היא רק דעה. מבקרים אחרים, כמו גם היוצר עצמו לא מחוייבים להסכים לה. באופן כללי מאד, מטרתה של הביקורת להדגיש היבטים בעבודה שהיוצר לא נתן להם תשומת לב מספקת או כאלה ששנויים במחלוקת. מטרתה של הביקורת איננה לחנך אלא להעשיר. יש להיזהר במיוחד מהנטיה להחיל כללי אצבע סטנדרטיים על כל תמונה. לא כל עבודה מצייתת לאסתטיקה הקונבנציונאלית וטוב שכך. למעשה, עיקרון חוסר השלמות מצדיק חריגה מהקונבנציה הזאת ויש להביא זאת בחשבון בעת ניסוח הביקורת. תמונה שעומדת בביקורת "שבע הנקודות" (חד משמעיות, פשטות, עצמאות, אסתטיקה, ריאליזם, איכות טכנית ואדישות לגודל) תהיה ברוב המקרים יפיפיה וקומוניקטיבית, אבל גם חסרת ייחוד.
הסייג השני לכנות הוא מה שאני מכנה "חסד": גם אם הביקורת איננה אוהדת, יש לנסח אותה כך שתעודד את היוצר להמשיך בניסיונותיו, ללמוד ולהשתפר. כדאי לפתוח את הביקורת במילה טובה ולסיים אותה בנימה חיובית. רצוי להשתמש בגוף ראשון ובמלים שמעידות על התלבטות (קרי: במקום לומר "הרקע מושך את כל תשומת הלב", רצוי לכתוב משהו כגון "אולי הייתי מנסה להמיר לשחור לבן על מנת לתת לנושא יותר משקל"). ביקורת מועילה תהיה ידידותית ואמפתית ללא קשר לתוכן העיקרי שלה.
בחלקה הבא של הסדרה אדון ברמות השונות של הביקורת ובבחירת הרמה שתועיל ביותר ליוצר.
.
אחחח,
השבמחקמבט חטוף בפורומים השונים מוכיח כמה שאתה צודק.