תמונה: Chez Mondrian מאת André Kertész

André Kertész, Chez Mondrian, Paris 1926

André Kertész הגיע לפריס, בירת האוונגרד העולמית בשנות העשרים של המאה הקודמת, בגיל מאוחר יחסית - 31. הוא נחשב עוף מוזר בבוהמה המקומית: ביישן, שקט וצנוע. זו אולי הסיבה לכך שקרטש לא "נחשב". הראיה שלו, בוגרת, חודרת, שברירית ולירית, לא הותירה רושם באותה תקופה כשם שלא הותירה רושם במחצית השניה של חייו, בניו יורק. שנים מאוחר יותר אמר עליו Henry Cartier-Bresson: "לא חשוב מה עשינו, Kertész עשה זאת ראשון".

Chez Mondrian מתאר את פנימו של בית דירות פריזאי. הוא מחולק אנכית לשני חלקים שווים בשטחם. בצידו הימני מפתן של דלת בעדו נראה קטע מגרם מדרגות עקלקל. בצידו השמאלי פנימו של חדר מבואה: על הקיר מתלה כובעים, לפניו שולחן פשוט ועליו אגרטל נמוך בו נתון צבעוני מלאכותי. המחיצה מפרידה בין שני חלקי התמונה מדגישה את קיומם של חוץ ושל פנים. החוץ מואר, מעוגל ומרווח. הפנים אפלולי, ישר-זוויות וצפוף. מזכיר במידה רבה את עבודתו של בעל הבית, האמן ההולנדי Piet Mondrian באותן שנים.

Piet Mondrian, Composition II in Red, Blue, and Yellow, 1930

אבל האגרטל והפרח שנתון בו שונים. הם אינם שייכים לחדר בו הם נמצאים אלא דווקא אל החוץ. הם מייצגים בעיני כמיהה של נפש מאובנת אל משהו רך, ריחני יותר, קל יותר. הזווית הקלה של הפרח נמשכת אל האור ומנוגדת לזווית צילו של האגרטל על השולחן. עבורי, אותו כתם אלכסוני של צל הוא נושא התמונה. הוא מייצג את הארעיות השבירה של העשור השלישי של המאה הקודמת. הצל הוא תעתוע. הוא נולד מהיעדר ולא מקיום. הוא צידו החשוך של האור - אין אור ללא צל. הוא פשרה כואבת בין אדם לבין חלומותיו.

קרטש חזר אל מטאפורת האגרטל והפרח כעבור 55 שנים, בביתו שבכרך האמריקני. זקן יותר, בודד יותר ומר יותר. גם כאן קיבל אותו אלמנט ויזואלי שכיח את אותה משמעות: כמיהה אל החוץ, אל האור, אל הטוב.

André Kertész, Untitled, New York 1983

ב-28 בספטמבר 1985 הגיע לביקור אצל אנדרה קרטש חבר ותיק מארץ אחרת. הוא נקש על הדלת ומשלא נענה לחץ על הידית. הדלת היתה פתוחה. הוא נכנס ומצא את ידידו ישן על הספה בחדר האורחים. הוא ניסה להעיר אותו בעדינות, אבל קרטש לא התעורר.
.

השורה התחתונה

החזיקו חזק. אתם עומדים לדלג על פני עשר שנים בשניה אחת.

לא חשוב באיזה שלב אבולוציוני הצילום שלכם נמצא היום. בעוד עשר שנים של צילום, מירב הסיכויים שתשתמשו רק בשלוש עדשות. והרי הן לפניכם:

1. פריים נורמלי או רחב מעט, מהיר
2. פריים טלה-פוטו קצר או בינוני, מהיר
3. עדשה לבחירתכם, לפי נטיית לבכם: מאקרו, אולטרה-רחבה, סופר טלה-פוטו או tilt-shift.

וזהו. שלוש העדשות האלה יספקו את כל צרכיכם. הן יעניקו לכם את כל מה שאפשר לבקש מאופטיקה: תצלומים איכותיים בתנאי תאורה מגוונים. נכון, טווח אורכי המוקד שלכם לא יהיה גמיש כפי שהוא כיום, אבל לאט לאט תבינו שהגמישות הזאת איננה נחוצה לכם. הצורך בגמישות הוא ביטוי לחוסר ניסיון, אולי גם לחוסר ביטחון. אורכי מוקד מסויימים לא יהיו בהישג ידכם כלל, אבל גם כיום אינכם מרבים להשתמש בהם. האם אני טועה?

שוב, לא חשוב באיזה שלב הצילום שלכם נמצא כעת. אני מפציר בכם: השיגו את שתי העדשות הראשונות ברשימה ויפה שעה אחת קודם. בחרו אותן היטב. הן יחסכו לכם יותר זמן, כסף והתלבטויות מאשר כל פריט ציוד אחר. בהצלחה.

.

אנרגיה של סוף הקיץ II

אם ישאלו אתכם מהי העדשה המועדפת לצילום הופעות ודאי תחשבו על אחד מאותם טלה-זומים מהירים וענקיים, רצוי יחד עם מצלמה בעלת חיישן שרירי. עדשה כזאת תיתן תוצאות כאלה:

לא רע, נכון? התאור של הנגנים פרופורציונאלי ומדויק, מהירות התריס מספיקה על מנת להקפיא את רוב התנועה והתצלומים אפילו די נקיים. מצד שני, התצלומים האלה קצת מרוחקים, סטריליים. אורך המוקד הזה מתקשה לבטא את האנרגיה.

אם כך, בואו ננסה פריים נורמלי מהיר. עדשה כזאת תאלץ אתכם להתקרב. ממש ממש קרוב. אבל אם אפשר, אז למה לא?

נו, מה אתם אומרים?

.

עובדות מחפשות משמעות

בפוסט של אתמול הוצאתי קיטור על האינטרנט ועל הדרך בה הוא משפיע על הצילום שלנו. הזכרתי בו הרבה רעות חולות מבלי לפרט את הקשרים ביניהן. אני חושב שאני חייב לקוראים הסבר.

הכל מתחיל מהרגלי הגלישה. אינני יודע כיצד כל אחד מכם נוהג להשתמש ברשת, אבל אוכל להעיד על עצמי. יש ברשת כשישה אתרים בהם אני מבקר כל יום. רובם מתאימים במידה כזו או אחרת להגדרה של בלוגים. אלה הם אתרים שעל פי רוב אני מזדהה עם התכנים שלהם. הם מעניינים כי הם פותחים לפני אופקים חדשים וחושפים אותי לרעיונות שלא הכרתי. האתרים האלה, בחלקם, אינם מבוססים על תוכן מקורי שחובר בידי עורכיהם אלא משמשים כאוסף ערוך היטב של הפניות לתכנים אחרים המפוזרים ברשת. כל הקשה על שורת טקסט כחולה מקשרת אותי אל אתר חדש ומעניין, שגם הוא נסמך על מקורות מרוחקים. להערכתי, ביום ממוצע אני נחשף ל-10-15 קטעי טקסט בני חמש מאות מלים לפחות שעל כולם אני מתעכב במידה כזו או אחרת של תשומת לב. בנוסף לכך, אני צופה ביום ממוצע בתצלומים פרי יצירתם של 5-10 צלמים שלא הכרתי לפני כן. קשה לי להשוות את הרגלי הגלישה שלי לאלה של אחרים, אבל אני מניח שהם מתונים יחסית. יש דברים נוספים שעלי לעסוק בהם במשך היום. אין ברשותי חשבון משתמש ברשת חברתית, אינני צופה בסרטונים ואינני מבקר דרך קבע באתרי פורטל. במלים אחרות, אני משתמש באינטרנט בעיקר כדי להפיק מידע וגירוי מחשבתי. אינני מחפש בו ריגוש, בידור או תחזוקה של קשרי החברתיים. ובכל זאת, בסופו של כל יום רק מעט ממה שקראתי ברשת נחרת בזכרוני. הסיבה לכך היא האקראיות של חווית הגלישה. אין בה סדר. אין בה נרטיב. אין בה מסר חד משמעי. מוחי דל מכדי לקשור את האנקדוטות השונות בהן נתקלתי במשך היום זו בזו.

לחווית הגלישה באינטרנט יש השלכות מרחיקות לכת על האופן בו מוחנו עובד. הקפיצות התכופות מאתר לאתר פוגמות בכושר הריכוז שלנו (ובעיקר בזה של ילדינו). אנחנו מתמכרים לריגוש ותוך כדי כך מאבדים את יכולתנו לחשוב באופן ביקורתי או מופשט. אנחנו קוראים פחות פרוזה, ממעטים בשיחות אינטימיות עם מכרינו ומבלים פחות בהרהור שקט. כתוצאה מכל אלה כושר הביטוי שלנו מתמעט והשפה שאנו משתמשים בה מידלדלת. די להציץ באחד מערוצי הטלוויזיה המסחריים בשעות הערב כדי להיווכח בדלות הרוח ממנה סובלת החברה שלנו.

ומה לגבי הצילום? ובכן, שלא במפתיע הצילום של ראשית המאה ה-21 הוא אספקלריה ל-zeitgeist. מצד אחד, הוא דמוקרטי כפי שלא היה מעולם. כל אחד מצויד דרך קבע במצלמה ולכל תצלום המועלה לרשת יש פוטנציאל להיחשף לעיניהם של מיליארד בני אדם. מאחר שעבור רבים החשיפה בפני עצמה היא משאת נפש יקרה, התצלומים מכוונים אל "טעם הקהל": אסתטיים וסנטימנטליים. במלים אחרות - קיטש. מצד שני, הדלדלות תוחלת תשומת הלב (זו של הצלם כמו גם זו של המתבונן) גורמת לכך שהעבודות העמוקות יותר, המורכבות ובעלות המשמעות המוסרית הולכות ומתמעטות ולא רק באופן יחסי. אפילו פרוייקטים נמשכים, כאלה שהושקעו בהם לכאורה מחשבה וכוונה, נראים יותר כאסופה של אנקדוטות בעלות מכנה משותף מאשר כנרטיב מגובש בעל התחלה, אמצע וסוף.

.

סוף גן

מיה, הצעירה בבנותי, כבר עולה לכתה א'. היום הילדים נפרדו מהגן והתקבלו בטקס רב רושם בבית הילדים.

 .

עזבו את האינטרנט

בתור עורך בלוג אני חש אמביוולנטיות מסויימת כלפי התוכן של פוסט זה, אבל אני חייב לומר שנמאס לי. נמאס לי מכמות האינפורמציה שמאיימת להטביע את שרידי מוחי. נמאס לי מהתלות האובססיבית במוצא הפה הקולקטיבי. נמאס לי מהבינוניות של ה"תוכן", מדלות הרוח, מ"מובילי הדעה" התאוותניים. נמאס לי מהשטחיות של הצילום. נמאס לי מה"זרם המרכזי" הדלוח של שלטון הקיטש. נמאס לי מהאסתטיקה החלקלקה, חסרת המעוף, חסרת השורשים, מן האסתטיקה כמטרה בפני עצמה. נמאס לי מאחיזת העיניים של החשיפה, של כשרון מעושה ושל חנופה הדדית.

האינטרנט עושה אותנו בינוניים כיוצרים וכבני אדם. אנחנו מרשים לעצמנו להשחית את זמננו היקר בבהיה במסכים. אנחנו מתאהבים בעולם שקרי שבו ניתנת לנו ההזדמנות להיוולד מחדש בכל יום בעוד חיינו האמיתיים מתדלדלים לכדי שגרה אקזיסטנציאליסטית חסרת תוחלת. האינטרנט מייבש אותנו משאר רוח, מצמצם אותנו לכדי צרכני סנסציות מטומטמים. הבו לנו לחם ושעשועים ותוכלו לעשות ככל העולה בדעתכם. האינטרנט הוא רודנות ההמון. הוא גורם לכולנו לחשוב באופן אחיד, ליצור באופן אחיד. הוא גומל למיטב בניו באהבה אין קץ ומקיא מקרבו את החריג והמתריס.
בכל מה שקשור לצילום, קיימת הפרדה חדה בין העולם האמיתי לבין זה שברשת. כאשר אנחנו מגבילים את עצמנו לרשת אנחנו נמנעים מחשיפה לתרבות שלמה: רוב הצלמים המעניינים כיום אינם דוברי אנגלית. הדבר מונע מהם מן הסתם חשיפה רחבה ברשת. ככלל, השיח ברוב האתרים המוקדשים לצילום בהיבט האמנותי שלו איננו מתעלה מעל הרמה האסתטית, הפורמאלית. מובן שישנם גם יוצאים מן הכלל, אבל דומה שהרדידות האמנותית והחומרנות היתרה פושות בכל. אתרים מעניינים באמת, כמו זה או זה, נחבאים אל הכלים ואינם זוכים לתהודה.
השפעת האינטרנט על הצילום שלנו מגיעה לכל פינה. הקונבנציות הפורמאליסטיות שלו מנקרות בראשנו ללא הרף עד שבמקום להתרכז בסיטואציה ולחקור את הנושאים שלנו אנחנו עוסקים ללא הרף בדברים של מה בכך. מלאו את השאלון הבא ותיווכחו בעצמכם:

אז אולי תתנזרו מצפיה בתצלומים ברשת למשך זמן מה ותעיינו בספר יפה?
.

טיפים לעבודה עם עדשת פריים

1. דע את שדה הראיה - למד את שדה הראיה של העדשה שלך, בדיוק עד כמה היא רחבה או צרה. הכרות טובה עם שדה הראיה תאפשר קומפוזיציה מהירה עם או בלי עזרת העינית.
2. דע את הפרספקטיבה - למד להכיר את מידת הפרספקטיבה הליניארית של העדשה ואת יחס הגדלים שהיא נותנת בין גופים קרובים ורחוקים. עדשות קצרות מתאפיינות בעיוות רקטו-ליניארי סמוך לפינות. הכר אותו ולמד כיצד להשתמש בו על מנת לקבל אפקטים מעניינים.
3. דע את עומק השדה - למד את עומק השדה של העדשה במפתחי צמצם ובמרחקים שונים. בעדשות נורמליות או רחבות יותר, למד את המרחק ההיפרפוקאלי על מנת שתוכל לחשוף במהירות בעת הצורך או סתם בשעת רצון. כדאי לסמן בטוש כסוף כמה שנתות מרחקים על טבעת המיקוד אם היא אינה מסומנת מלכתחילה.
4. דע את המרחק הנכון - למד מאילו מרחקים כדאי לצלם פורטרטים, פורטרטים סביבתיים, רחוב או כל ז'אנר אחר בעזרת העדשה שלך. ככל שהעדשה רחבה יותר המרחק יהיה קצר יותר והפרספקטיבה תהיה דרמטית יותר. עדשות טלה-פוטו נוטות לתת תוצאות מסוייגות וקרירות. עדשות באורך מוקד אקוויולנטי הקטן מ-35 מ"מ נוטות לדרמטיות יתר כשמשתמשים בהן לצילום אנשים.
5. הרבה בתנועה - חפש את הקומפוזיציה באופן פעיל: כרע על הארץ, צלם מעל ראשך, התקרב והתרחק. תנועה מרובה תהפוך אותך למעורב יותר בצילום והתוצאות שתקבל יהיו מעניינות יותר. זו הרי הסיבה שבגללה הרכבת את עדשת הפריים על המצלמה מלכתחילה (אפילו אם אתה עדיין לא יודע את זה).
6. דע את מגבלות הצמצם - למד באילו מפתחי צמצם התמונה חדה, באילו היא רכה בשוליה ובאילו היא רכה גם במרכז. העובדה שניתן לפתוח את הצמצם עד f/1.8 אין משמעותה שרצוי לעשות זאת.
7. סגור מעט את הצמצם כשאתה קרוב - צילום מקרוב גורם להוצאת מרבית שטח התצלום מתחום עומק השדה. צמצם סגור מעט הוא ערובה לבוקה חלק ויפה במרבית עדשות הפריים.
8. הימנע ככל האפשר משימוש בפלאש - מפתח הצמצם המירבי של מרבית עדשות הפריים גדול מזה של מרבית עדשות הזום. נצל זאת על מנת ליצור תצלומים מעניינים תוך שימוש באור המצוי.
9. אל תפחד - נכון, עדשות פריים מקשות על מסגור מדוייק בסיטואציות דינאמיות. הפוך את החיסרון הזה ליתרון: נסה ליצור קומפוזיציות מעניינות במה שיש ושכח את ה"חוקים" למיניהם.
10. תן לעדשה ללמד אותך לראות - למד לראות את העולם כפי שהעדשה שלך רואה אותו: באותו שדה ראיה, באותה פרספקטיבה ובאותו מפתח צמצם. נסה לדמיין איזה תצלום העדשה היתה מפיקה גם כשהמצלמה איננה אתך. הימנע משימוש בעדשות אחרות למשך זמן מה, עד שתכיר אותה כמו את כף ידך. רק אז תפיק ממנה את המיטב.

.