הגיגי אוגוסט

.

שיר

The Good Ship Lifestyle - Chumbawamba

Pharohs, Bailey, Pharoh, Heppertes,
Rally, Ruffle, Challen, Soh,
Travelga, Fiddister, Irisy, Fiscay,
Umber, Forfend, Promity forth time

This is the Good Ship Lifestyle
All my friends jumped ship
I elect me the captain
This is the lonliest voyage
I've ever been on
Up in the crow's nest -
Over there! I see land!
First mate? There is no First Mate...
This is the Good Ship Lifestyle

Sail away from the world
Sail away from the world

So steer a course
A course for nowhere
And drop the anchor
My little Empire
I'm going nowhere (This is the Good Ship Lifestyle)
I'm going nowhere (This is the Good Ship Lifestyle)
I'm going nowhere (This is the Good Ship Lifestyle)
I'm going nowhere (This is the Good Ship Lifestyle)

This is the Good Ship Lifestyle
I fly my very own flag
TV dinners for one
At the captain's table
Repel all boarders!

Draw the curtains tighter!
Where's the crew? There is no crew...

This is the Good Ship Lifestyle

.

דילמת החשיפה - חלק שלישי: מלחמת הטווח הדינאמי

שני החלקים הקודמים של הסדרה הזאת עסקו בהתפלגות הטונאלית האופטימלית של הפלט ושל הקלט. עד עתה דיברתי על סצנות שהדווח הטונאלי שלהן קטן או מוקטן (באמצעות תאורה מלאכותית). בצילום סצנות כאלה יש בידי הצלם חופש מסוים להחליט על האופן בו יחשוף מבלי שייענש באובדן פירוט בחלקים של התצלום. למרבה הצער, במקרים מסוימים הצלם נתון לאיתני הטבע (איתני האור?) והטווח הטונאלי של הסצנה רחב מכדי שאפשר יהיה להכילו בתצלום בודד. הדבר נכון במיוחד בצילום באור שמש בימי הקיץ. כאן חשיפה "נכונה" (כזאת שמתאמצת להכיל את הבהירים ואת הכהים כאחד) תביא להתפלגות טונאלית אנטי-נורמלית: ריבוי אזורים בהירים מאד וכהים מאד ומיעוט של אזורים בעלי ערכים בינוניים. הבהרת הצללים לאחר החשיפה עשויה לשפר את הייצוג התימאטי של האזורים הכהים אבל גם תבליט את הרעש הדיגיטלי החבוי בהם. החלת אלגוריתמים של ניקוי רעש והחידוד הבלתי נמנע הנלווה להם יתנו תוצאה "דיגיטלית" לתפארת שתסבול מפגיעה אנושה במיקרו-קונטרסט (דהיינו - בפירוט של האזורים המעניינים בתצלום). מכך בדיוק אנחנו מנסים להימנע. במקרים אחרים הטווח הטונאלי של הסצנה רחב כל כך עד שאין ביכולתה של המצלמה להכיל את כולו. ניסיון לחשוף "נכון" סצנה כזאת יסתיים במפח נפש קולוסאלי: אם לא די בכך שהאזורים הכהים בתמונה ידרשו הבהרה, הסרת רעשים וחידוד, הרי יהיו גם אזורים כהים ובהירים כאחד שיחסרו פרטים מלכתחילה. אם כן, סצנות רחבות טווח הן אתגר שדורש פתרון אחר.

פתרון אחד לסיטואציה הזאת הוא שימוש בטכניקת ה-HDR הנודעת לשמצה. מבלי להיכנס לאסתטיקה הייחודית שמאפיינת את השיטה הזאת (שאפשר להימנע ממנה, למען האמת), HDR הוא פתרון מוגבל. ראשית, הוא מחייב שימוש בחצובה ובכך הוא מוגבל לסוג צילום איטי ומחושב. שנית, הוא מוגבל לסצנות סטאטיות לחלוטין. למעשה כל תזוזה של אובייקט הנמצא בקדמת הסצנה תגרום לתוצאה לקויה. מסיבות אלה טכניקת ה-HDR מתאימה בעיקר לצילום נוף וארכיטקטורה.

פתרון שני עושה שימוש במסננים המורכבים על קדמת העדשה. שני סוגי מסננים באים בחשבון: הראשון הוא מסנן ND מדורג, שמכהה את אחד הצדדים של הסצנה ושימושי בעיקר לצילום נוף (ניתן להכהות את השמיים מבלי לשנות את הבהירות של הקרקע). השני הוא מסנן מקטב, שמפחית את הבהקי האור מפניהם של גופים שאינם עשויים מתכת. אלא ששני סוגי המסננים האלה דורשים כיוונון לפני החשיפה ולכן גם הם אינם מתאימים לצילום ספונטאני.

פתרון שלישי, בו דנתי בחלק הראשון של הסדרה הזאת, משתמש במבזק על מנת להאיר אובייקטים בקדמת הסצנה. סגירת הצמצם בעת הפעלת המבזק תסייע להכהות את אחורי הסצנה ולהקטין את הטווח הטונאלי. החסרונות של שימוש במבזק הם חוסר האפקטיביות שלו במצבים בהם הנושא מרוחק מן המצלמה (בעיקר כאשר הצמצם סגור) ותשומת הלב שהצלם מושך אליו, שלא תמיד רצויה.

הפתרון הרביעי, העדיף לדעתי, הוא הפשרה. ברוב התצלומים ישנם אזורים חשובים יותר ואזורים חשובים פחות מבחינה תימאטית. כולנו מכירים היטב את הקושי שבהפרדת הנושא מהרקע. כולכם ודאי יודעים שעדשות טלה-פוטו מסייעות בהדגשת נושא התצלום ע"י טשטוש כל המשטחים הנמצאים לפניו או מאחוריו. הפוקוס הסלקטיבי מפחית את מידת הפירוט של הרקע כך שעין המתבונן תופנה מיד אל הנושא, העשיר בפרטים. בצילום סצנות בעלות טווח טונאלי רחב, חשיפה סלקטיבית תאפשר את השגת אותה מטרה עצמה, אלא שהפחתת הפירוט תושג במקרה זה באמצעות הבהרה או הכהיה של אובייקטים בלתי חשובים או "מושכי תשומת לב". ההמלצה הזאת אולי לא מתיישבת עם כל מה שלמדתם על טכניקת הצילום; הרי אחד היתרונות הבולטים של מצלמות יקרות הוא הטווח הדינאמי הרחב שלהן, שמאפשר שמירה על מירב הפרטים בתמונה. מאידך, אתם רוכשים עדשות רחבות צמצם (שגם הן יקרות) על מנת להשיג בדיוק את ההיפך - הפחתת הפירוט. האין כאן פרדוקס? מאחורי המצלמה ומד האור שלה ניצב אדם בעל רצון ואינטליגנציה משלו. אל תרשו למצלמה להחליט עבורכם. אל תתנו לגולם לקום על יוצרו. החשיפה היא אולי ההחלטה החשובה ביותר של הצלם. היא משפיעה על מראה התצלום, על האווירה שלו, על הקומפוזיציה שלו ועל תשומת הלב של המתבונן. כל עוד לא למדתם לחשוף לא תדעו לצלם.

לסיום, רמז קטן: מתי בפעם האחרונה הוריתם למצלמה שלכם למדוד את האור מהאובייקט שבאמת מעניין אתכם במקום לחשוש כל כך משריפת הרקע?

Trent Parke, Untitled #10 from The Seventh Wave, 1999

.

דילמת החשיפה - חלק שני: פרדוקס החתול

לפניכם חתול לבן שיושב על ערמת שלג. אם תצלמו אותו ללא פיצוי חשיפה, כיצד יראה התצלום? אולי תופתעו, אבל תקבלו חתול אפור שיושב על ערמת מלט. כעת, קחו חתול שחור היושב על ערמת פחם וצלמו אותו ללא פיצוי חשיפה. למרבה התדהמה תקבלו שוב את אותו חתול אפור על ערמת המלט. הסיבה לכך היא האופן שבו עובדים מדי האור במצלמות: הם מכוונים כך שהערך הטונאלי הממוצע של האזור בו נמדד האור יופיע בתמונה כאפור בינוני, או אפור 18% בעגה המקצועית. כאשר ההתפלגות הטונאלית של הסצנה צרה אין למצלמה יכולת לפרש את התכולה התימאטית של הפריים והיא מפזרת את ההתפלגות הטונאלית של הפלט סביב הערך של אפור 18%. מסיבה זו מקובלת ההמלצה לקבוע פיצוי חשיפה חיובי כאשר מרבית הסצנה בהירה מן הערך הטונאלי האמצעי ופיצוי חשיפה שלילי כאשר מרבית הסצנה כהה מן הערך האמצעי. הקפדה על ההמלצה הזאת תבטא היטב את ההבדל בין החתול הלבן לבין החתול השחור. אלא שלדברים האלה יש סייג אחד קטן: הם נכונים לצילום באמצעות פילם. לא לצילום דיגיטלי.

הסיליקון, שמשמש כקולטן האור בחיישנים הדיגיטליים, מצטיין בתגובתו הליניארית לאור. כאשר צפיפותו של שטף הפוטונים הפוגע בחיישן גדלה פי שניים גם גודלו של המטען החשמלי הנוצר באותו אזור של החיישן מוכפל. לעומת זאת, מידת הרעש, הנגרם מ"דליפת" מטען חשמלי בין אתר קליטת אור אחד לאלה הסמוכים אליו, איננה תלויה בעוצמת האור אלא בתכונות הסיליקון ובארכיטקטורה של החיישן. אם כך, היחס בין האות לרעש רגיש מאד לעוצמת האור: ככל שאתר קליטת אור בחיישן נחשף ליותר פוטונים במהלך החשיפה כך האות החשמלי שלו יהיה "נקי" יותר. כעת ברור מדוע האזורים הכהים בתמונה מציגים יותר "רעש דיגיטלי" מאשר האזורים הבהירים. אם אפשר היה להימנע לחלוטין מצללים התצלומים שלנו היו מלאים באינפורמציה ודלי רעש דיגיטלי (השאלה עד כמה הדבר הכרחי, או אפילו רצוי, היא עניין אחר).

האפשרות לבחור את מידת החשיפה הרצויה מוגבלת אמנם לסצנות בעלות קונטרסט נמוך למדי, אבל אולי כדאי לנו להשתמש בה לעתים קרובות יותר. הפשרה בין המוטיבציה להפיק את מירב האינפורמציה מהסצנה לבין השאיפה לשמור את כל הטווח הטונאלי של הסצנה בתחומי הטווח הדינאמי של המצלמה באה לידי ביטויה המובהק בהמלצה "לחשוף לימין", כלומר חשיפה שבה הערכים הטונאליים הבהירים ביותר בסצנה משיקים לערכים הטונאליים הבהירים ביותר מהם החיישן מסוגל להפיק פירוט. יש לשים לב לכך שהשיטה הזאת מתעלמת מן הערכים הטונאליים הכהים, שהם ממילא דלים בקונטרסט ורועשים. אם חלק מן הפרטים באזורים החשוכים של הסצנה יילכו לאיבוד - לא נורא. עיו של המתבונן לא תימשך לשם בכל מקרה. המשמעות של הדברים לפעמים איננה טריוויאלית: זוכרים את החתול השחור היושב על ערמת הפחם? החשיפה האופטימלית של סצנה כזאת במצלמה דיגיטלית תשתמש בפיצוי חשיפה חיובי. אמנם חשיפת היתר הדרמטית תגרום לתצלום להיראות כאילו מתואר בו חתול לבן היושב על ערמת שלג, אבל הפחתת הבהירות בשלב העריכה תוכל להחזיר את המצב לקדמותו. יתרון אחד שיש בתיקון לאחר החשיפה הוא בכך שלא רק הבהירות מופחתת בדרך זו, אלא גם הרעש (שהוא מועט בכל מקרה). יתרון שני הוא האפשרות לשמר בתצלום יותר מן הקונטרסט של הסצנה.

כל זה טוב ויפה, אבל מה עושים כשהסצנה היא בעלת קונטרסט גבוה?

על כך בחלק השלישי של הסדרה.

.

דילמת החשיפה - חלק ראשון: החשיפה האופטימלית

הסוד הגלוי ביותר בתולדות האמנות החזותית הוא זה: ה"קסם" נמצא באור. ליתר דיוק, הוא נמצא בממשק שבין האור למשטחים המתוארים ביצירה. הקונטרסט בין החלקים הבהירים לחלקים הכהים של הסצנה המתוארת הוא שמאפשר לנו להבחין בפרטים. קונטרסט מודגש בין אזורים קטנים הסמוכים זה לזה מרמז על אזור עשיר בפרטים והעיניים שלנו, שמיטיבות לסרוק ולהתמקד, נמשכות אל הפרטים. זוהי הסיבה לכך שפוקוס סלקטיבי הוא שיטה יעילה כל כך להפנות את מבטו של המתבונן אל נושא התמונה: משטחים הנמצאים בתחומי עומק השדה מאופיינים בקונטרסט גבוה שנוצר כתוצאה מהגבולות החדים בין אזורים בעלי מידת בהירות שונה וגוונים שונים. בכל אופן, לא די בחדות גבוהה על מנת למשוך את תשומת הלב של המתבונן. לשם כך על הניגוד בין האזורים הבהירים לאזורים הכהים של הנושא להשתרע על פני חלק משמעותי מהטווח הטונאלי הכללי בסצנה. אמחיש זאת בדוגמה:

לאיזה משני האיורים הבאים העין שלכם נמשכת? באיור השמאלי, הטווח הטונאלי של ה"נושא" מכסה כ-30% מהטווח הטונאלי הכללי בעוד באיור הימני הטווח הטונאלי שלו מכסה כ-75% מהטווח הטונאלי של ה"סצנה" כולה. ההבדל בין האיורים הוא בכמות האינפורמציה שהמוח מצפה למצוא בנושאים שלהם.

אבל זה לא רק הקונטרסט. זו גם מידת הבהירות הממוצעת. אם ניקח את האיור השמאלי, המעניין פחות (?) ונפחית את הערך הטונאלי של הנושא שלו באופן דרמטי למדי, הנה כך:

נגלה שהפעולה פגמה עוד יותר בעניין שהוא מציע. מדוע? מפני שערכים טונאליים בהירים גורמים לאשליה של קונטרסט מוגבר (בשני האיורים הטווח הטונאלי של הנושא מכסה חלק דומה מהטווח הטונאלי הכללי - כ-30%). זוהי הסיבה לכך שהתפלגות טונאלית מטיפוס low key, שבה הנושא בהיר מסביבתו, עדיפה בעינינו בדרך כלל על התפלגות high key שבה הסביבה בהירה מהנושא. הנה:

אם כך, עלינו לדאוג לכך שהאזור בתמונה אליו אנו רוצים להפנות את עיני המתבונן (לצורך העניין אין זה משנה אם האזור הזה הוא הנושא או לא) יהיה בעל קונטרסט חזק וברובו בהיר מהערך הטונאלי החציוני של התמונה כולה. בידי הצלם כמה וכמה כלים בהם יוכל לעשות שימוש על מנת להגשים מטרה זו:

• תאורת הסטודיו - שימוש בתאורה מלאכותית מורכבת מאפשרת לצלם שליטה מלאה על ההתפלגות הטונאלית של הסצנה. הוא יכול לבחור אילו אזורים להאיר ואילו להחשיך, מה תהיה מידת הפיזור של האור ואפילו אילו גוונים להדגיש.
• הפלאש - בהיעדר תאורת סטודיו גם הפלאש יכול לסייע: הוא מבהיר אזורים בקדמת הסצנה והשינוי בהתפלגות הטונאלית גורם בהכרח להחשכה של משטחים מרוחקים יותר. בנוסף לכך, לעתים קרובות די באמצעי פשוט כזה כדי לשמור את כל הטווח הטונאלי בתחומי הטווח הדינאמי של המצלמה (במיוחד אם הצלם מבין את תפקידו של הצמצם בסיטואציות כאלה).
• פיצוי החשיפה - ערעור על החשיפה האוטומטית שקבעה המצלמה יסייע לצלם להביא את האזורים החשובים בסצנה למידות הבהירות והקונטרסט הרצויות, אם כי לעתים הדבר יביא לאבדן פרטים באזורים אחרים כתוצאה מהבהרה מוחלטת או מהחשכה מוגזמת. יחד עם זאת, במקרים רבים תאור אופטימלי של נושא התמונה מצדיק ויתור על הפירוט הסביבתי (צילום אופנה ומוצרים הוא דוגמה טובה לכך).
• מדידת האור - מדידת אור נקודתית על הווריאציות השונות שלה תביא לחשיפה טובה של האזור המעניין בתמונה. עם זאת, גם כאן עולה החשש מפני אבדן פרטים בסביבה.

רגע רגע, מה לגבי התאמת הבהירות בשלב העיבוד? הרי כל עוד האזור המעניין בתמונה נמצא בתחומי הטווח הדינאמי ניתן לתקן את הערך הטונאלי ואת הקונטרסט שלו לאחר החשיפה.

בכך אדון בחלקה השני של הסדרה הקצרה הזאת.

.

הבצק

בהמשך למשל הלחם שעלה לבלוג אתמול, להלן כמה הבהרות:

1. נשאלתי מהו הנמשל. ובכן, כיכר הלחם אנלוגית לתצלום המוגמר. הבצק אנלוגי לתהליך היצירתי הקודם לחשיפה. האפיה אנלוגית לקיבוע התמונה ולעיבודה במצלמה ובמחשב. החומרים מהם עשוי הבצק אנלוגיים לנושא התמונה ולסצנה בה הוא נתון. תהליכי התפחת הבצק והלישה שלו אנלוגיים לראיה ולסגנון של הצלם. אני מקווה שהכל ברור כעת.
2. החשיבות הרבה שייחסתי לתנור האפיה בהשפעתו על איכותו של כיכר הלחם היא פיקציה. אין קונדיטור או אופה שיתמוך בטענה לפיה "הבצק הוא רק בצק והכל תלוי בתהליך האפיה". אפילו יצרני התנורים לא יעמדו מאחורי טענה כזאת. התפקיד המרכזי של התנור במשל הלחם בא להמחיש את האבסורד באובססיה שסובבת את ציוד הצילום. כמה מהמגיבים לרשימה טענו שאיכות ההמצלמה והעדשות משפיעה על התצלום יותר מאשר איכות התנור משפיעה על הלחם הנאפה בו. זה לא מעלה או מוריד דבר. כל גסטרונום חובב בוודאי יטען את ההיפך. כל עז והפרחים שלה.
3. האמת היא שאיכות תנור האפיה תורגש רק אם הבצק הוכן מחומרים איכותיים וטריים, אם התפיחה נעשתה כדבעי ואם טכניקת הלישה היתה נכונה. התנור מעניק ללחם את הנגיעה האחרונה שהיא חשובה בעיקר לאניני הטעם. רוב בני התמותה לא יחושו בהבדל. באותה מידה, התצלום הוא בראש ובראשונה ייצוג ויזואלי של הנושא שלו שעובר דרך הפילטר האינטלקטואלי והאמוציונאלי שמהווה הצלם. רק תצלומים ש"הוכנו" היטב יהנו מהליטוש הסופי של העיבוד. אחרת הם יהיו אסתטיים, אבל לא מעניינים.

עניינו של הבלוג הזה הוא בראש ובראשונה הבצק, על החומרים והתהליכים שגלומים בו. למרבה הצער, הרעיונות התיאורטיים שמאחורי צילום טוב הרבה, הרבה יותר מסובכים מאשר הוראות ההכנה של בצק טוב. לא פעם אני מתקשה לבטא את עצמי באופן בהיר. פעמים אחרות אני לוקה במחלה אותה כינה הפילוסוף האמריקני Dan Dennett בשם 'greedy reductionism' (בעברית - פשטנות יתר. בערך). למזלי יש כאלה שמיטיבים להתבטא יותר ממני. הספר On being a photographer, המבוסס על שיחות שניהל Bill Jay עם צלם מגנום David Hurn, הוא מקום מצוין להתחיל בו. הפרקים השלישי והרביעי שלו, העוסקים בנושא התמונה, במיקום הצלם ובעיתוי החשיפה, לא פחות ממאלפים. גם שני הפרקים הבאים, העוסקים בעריכה של תצלומים בודדים ושל photo essays, מומלצים מאד לקריאה.

Photograph: David Hurn

.

משל הלחם

אני רוצה לשאול אתכם שאלה: עם מי תתייעצו כשתרצו לאפות לחם?

נניח שאין לכם ניסיון קודם באפיית לחם. מצאתם מתכון שנראה מבטיח, יש לכם שעתיים פנויות וכל מרכיבי המתכון נמצאים ברשותכם. הצרה היא שהמתכון כתוב עבור אופים מנוסים מכם. חסרות בו הוראות צעד-אחר-צעד להכנת הבצק ולהתפחה שלו. למרות זאת, מתחשק לכם לנגוס בפרוסת לחם ביתי עבה וחמה מרוחה בשכבה יפה של חמאה ולצידה פרוסות של עגבניה בשלה, מומלחות היטב.

אפשרות אחת היא לחפש ברשת פורום אפיה ולבקש שם הדרכה. תוך דקות תקבלו בו את כל המידע הקיים בנושא אפיית לחם ובכלל זה הצעות למתכונים חליפיים, מידע על סוגי הקמח העדיפים (קרוב לוודאי שהקמח הלבן הרגיל שיש לכם בארון לא מספיק טוב), על שיטות להעיר את השמרים מתרדמתם במקפיא, על מידת הלישה הרצויה ועל הטמפרטורה המתאימה בכל אחד משלבי האפיה. קרוב לוודאי שבין העונים לשאלתכם יתגלעו מחלוקות חריפות בנוגע לכמות הסוכר שיש להוסיף לתרחיף השמרים, לעיתוי הוספת המלח ולשאלת השאלות: שומשום או קימל. יסתבר לכם שבענייני לחם קיימות לפחות שלוש אסכולות יריבות ונציגיה הנאמנים של כל אחת מהן ייטיבו להרצות באזניכם את עליונותה על פני האחרות ולבסס את דבריהם על מובאות היסטוריות ועל מבחנים שהתפרסמו באתרי הלחם המובילים ברשת.

אפשרות שניה היא לבקש הדרכה בפורום הפופולארי לענייני תנורי אפיה. הרי ידוע לכולם שאת תכונותיו הסנסוריות של הלחם קובע בסופו של דבר תהליך האפיה. הבצק - אפילו אם נרקח ממיטב החומרים ובידי המדופלם שבקונדיטורים - הוא רק בצק. רק האפיה תקבע את טיב הלחם: את מרקמו הפנימי והחיצוני, את ניחוחו ואת טעמו. חשבתם שכל תנורי האפיה בעולם דומים זה לזה? כמה שאתם טועים! מובן שאפשר לאפות כיכר לחם סביר בתנור ביתי זול, אבל מסתבר שרק תנור מקצועי מתוצרתן של פירמות מסויימות מאד יפיק מן הבצק שלכם את המיטב שבמיטב. אתם מבינים, מדחסי הטורבו של התנורים האלה עולים לאין שיעור על המאוורר המגוחך שבתנורים הפשוטים, ויסות הטמפרטורה בהם מדויק עד עשירית המעלה וניתן אפילו לשלוט על לחות האוויר בעת האפיה. הדגמים החדישים ביותר מצויידים בתכניות אפיה אוטומטיות שמשנות את הטמפרטורה בשלבי האפיה השונים, שלא לדבר על חיישני ה-GCMS המשוכללים שמנתחים את הארומה העולה מן המאפה ומפסיקים את פעולת התנור בעיתוי האופטימלי. אחרי שתקבלו את כל המידע הרלוונטי מאת מומחי פורום התנורים יתברר לכם שהתנור הצנוע במטבח שלכם לא יוכל לעמוד במשימה (וממילא תאבדו את התאבון).

האפשרות השלישית היא להרים טלפון לאמא ולשאול בעצתה.

כעת, איזו משלוש האפשרויות האלה תניב את הלחם הטוב ביותר?

.