יום חמישי, 22 במרץ 2012
חייו של הפוטוג'ורנליסט: האמת הכואבת
מאת
שאול נשיץ
Ed Kashi, צלם ה-New York Times, פרסם לאחרונה את ספרו Witness Number 8: Photojournalisms. זהו קובץ מכתבים ש-Kashi שלח לאשתו בזמן ששהה בנסיעות עבודה במשך שני העשורים האחרונים. לרגל יציאת הספר לאור פורסם ב-Lens, הבלוג של ה-New York Times לענייני צילום, ראיון עם הצלם בו מתגלה לעינינו חוויה שונה לחלוטין מזו שאנחנו מדמיינים בעיני רוחנו כשאנחנו חושבים על המקצוע הזה. Kashi מדבר על הגעגועים למשפחתו, על התחושה שהחמיץ את שנותיהם היפות של ילדיו, על הבדידות של חדרי מלון נידחים ועל הדיכאון. אין בו הירואיות. אין בו כמיהה לפרץ של אדרנלין. הוא מלא בכנות נוגעת ללב ואולי אפילו בחרטה.
I spent more than half my life in hotel rooms alone. There is a loneliness with that, but when I come home, I sometimes feel even more lonely. Even though I am in their physical midst, it becomes so clear how I feel neglected. They are not asking any questions, it’s just like: “Oh, Dad’s home. Bye, I gotta go. I got a date,” or “I am gonna hang with friends,” or “I have a soccer game or a baseball game.I guess that it’s healthy, but I wish felt good about it.
Ed Kashi
בלוגים רבים, בעיקר אלה שעוסקים בהיבטיו המעשיים יותר של הצילום, קוראים לי לצאת ולצלם. מאות תצלומים. אלפים. רק תרגול מפרך יעשה אותי צלם ראוי לשמו. קשה באימונים - קל בקרב. אבל אני, בעוונותי, הפסקתי מזמן לשמוע בקולם. אני לא רוצה "להתאמן". מה אעשה בכל התמונות שאצלם ללא צורך? האם לא חבל על כל הזמן שאכלה באימונים? האם לא כדאי לנצל אותו למטרות חשובות יותר? Ed Kashi משכנע אותי יותר ממאה בלוגרים.
עד כמה הצילום הוא חלק חשוב בחיינו? הוא לא באמת חשוב. הקשר שלנו עם הקרובים לנו חשוב יותר. המגע האינטימי, היומיומי עם בני משפחתנו, עם שכנינו, עם מכרינו, עם עמיתינו לעבודה הוא הדבר שמחזיק אותנו בחיים. אם כבר תרגול, אני מעדיף לתרגל הקשבה מאשר לתרגל חשיפה. ככל שזה נשמע טריוויאלי ופלצני, אני מעדיף ללמוד להיות אדם טוב יותר מאשר ללמוד לצלם טוב יותר. שיחה איכותית אחת עם בתי הצעירה טובה בעיני יותר מאלף לייקים של קוראים שאינני מכיר.
יש בו משהו, בצילום, שעושה אותו מנוכר. אולי זו האובייקטיביות המכאנית שלו או אולי השכיחות הבלתי נתפסת שלו. בכל אופן, זהו מדיום שקשה לבטא באמצעותו מחשבות, תחושות ורגשות. למרבה הצער לא ניתן לכופף את הקושי הזה ע"י שינון ותרגול של טכניקה חדשה או ע"י החלפת העדשה. אפילו לא ע"י קריאה תכופה בבלוגים. כדי לעשות זאת עלינו ללמוד להקשיב. במלוא תשומת הלב. ללא ביקורת, ללא ציניות, ללא צורך להעיר. להקשיב לעצמנו ולאחרים. ולהבין. ולקבל. ולבטא את זה בכנות גמורה. צלם טוב הוא אדם טוב.
| Photograph: Ed Kashi |
.
יום רביעי, 21 במרץ 2012
זה מסביר הכל...
מאת
שאול נשיץ
Sergei Smironov, מדען שעובד באחד ממצפי הכוכבים החשובים בפדרציה הרוסית, מסביר מדוע לדעתו הסיכויים לכך שנפגוש חייזרים בעתיד הקרוב קלושים. לדבריו, בציוויליזציות חוץ-ארציות רווחת הדעה שאנחנו אידיוטים גמורים ושאין ליצור איתנו קשר כלשהו. מלבד זאת, הבדלים בכוח המשיכה עלולים לגרום כאב ראש למארגני אליפות העולם האינטר-פלנטרית הראשונה בכדורגל.
אין לזה שום קשר לענייני הבלוג, אבל חשוב שתדעו.
Labels:
המועדון
ורסטיליות ויצירתיות: שאלות ותשובות
מאת
שאול נשיץ
אחד המשפטים שאתה חוזר עליהם המון ובכל מקום הוא שעדשת פריים מכריחה אותך להיות יותר יצירתי. אני אף פעם לא מצליח לרדת לסוף דעתך. הרי בדיוק להיפך:אם אני מחליט על סצנה שאני רוצה לצלם. ליצן ברחוב נניח.אם אני עם עדשת זום, אני יכול להחליט אם אני רוצה לצלם פורטרט רציני שלו ב50 מ"מ, אם אני רוצה תמונת גוף מלא ב35, אם אני רוצה לפתוח עד ה18 ולצלם אותו עם הסביבה ואולי בזווית יותר "מעוות קצת" או ללכת לזום המלא שלי, לצלם אותו מסוף הרחוב ולבודד אותו מהרקע לחלוטין (מובן שיש עוד מלאנתלפים אופציות בערך, הלכתי על הקיצוניות ביותר).אם אתה בא עם עדשת פריים, אתה הרבה יותר מוגבל, לא?
A&A
עדשת זום תציע לך את האפשרות לבחור במסגור המדויק של הפריים מבלי לזוז ממקומך, אבל יחד עם המסגרת ישתנו גם הפרספקטיבה ועומק השדה. שניהם כמובן ניתנים למניפולציה: את תחושת הפרספקטיבה אפשר לשנות (במידת מה) באמצעות הגבהה או הנמכה של נקודת ההשקפה. את עומק השדה אפשר לשנות (במידת מה) באמצעות פתיחה או סגירה של הצמצם. עם זאת, עליך להיות צלם מנוסה למדי על מנת שתוכל לצפות מראש את השפעת התיקונים האלה על התצלום. מספר המשתנים פשוט גדול מכדי שאפשר יהיה להתחשב בכולם באופן אינטואיטיבי בעת החשיפה. עדשת פריים תגביל אותך אמנם במסגור, אבל דעתך תתפנה למשתנים האחרים, שהשפעתם על התוצאה משמעותית לא פחות מאשר השפעתו של אורך המוקד. הדברים רלוונטיים בעיקר לאורך מוקד נורמלי (35-50 מ"מ במונחי 35 מ"מ) שכן באורכי מוקד אלה השפעתם של נקודת ההשקפה ושל מפתח הצמצם על ה"תחושה" של התצלום היא גדולה.
שימוש תכוף בעדשת פריים מסוימת מביא איתו היכרות אינטימית. עם הזמן תדע לאמוד לא רק את שדה הראיה שלה אלא גם את המרחק ההיפר-פוקאלי שלה במפתחי צמצם שונים, את מאפייני עומק השדה שלה במרחקים שונים של הנושא ואת הפגמים הקלים מהם היא סובלת. כל אלה יאפשרו לך להגיב מהר יותר לסיטואציה שסביבך ולקמפז אף מבלי להציץ בעינית או במסך האחורי. יצירתיות אין משמעה רק יצירת קומפוזיציה נאה ומקורית אלא גם בחירה מדויקת של רגע החשיפה. עדשות פריים, ככלל, מהירות יותר מעדשות זום לא רק במהירות התריס. הן מאפשרות לצלם תגובה מהירה יותר לסביבתו הדינאמית ומגדילות - באופן ניכר - את סיכוייו לחשוף בדיוק בזמן. מהירות התגובה איננה קשורה לטכנולוגיה. לעומת זאת יש לה קשר הדוק לדרך החשיבה של הצלם בשעת החשיפה. שוב, הקטנת מספר המשתנים מפנה את דעתו של הצלם להיבטים נוספים של עבודתו. כל זה לא מעלה ולא מוריד בצילום איטי ומחושב, אבל הדברים משמעותיים בז'אנרים הריאקטיביים יותר.
לבסוף, ואולי יותר מכל, עדשת פריים תאלץ אותך להתאמץ על מנת ליצור קומפוזיציות מעניינות. אינני מדבר רק על מאמץ מנטלי אלא על מאמץ פיזי ממש: עם העדשה הנכונה תמצא את עצמך מתקרב ומתרחק, מטפס וכורע ואפילו שוכב. התנועה הבלתי פוסקת תגרום לך להיות מעורב יותר בסצנה וערני יותר למתרחש בה. היכולת ליצור תצלומים מעניינים נגזרת מן המעורבות לא פחות מאשר היא תוצאה של נקודת השקפה מוצלחת. ראה את Henry Cartier-Bresson בפעולה בסרטון הבא. הוא נמצא בתנועה מתמדת, מתמתח, מתכופף, מקפץ ומהדס. קשה לחשוב על מידה כזו של מעורבות עם עדשת זום.
אין ספק שלגמישות יש ערך: היא תאפשר לך יותר דרגות חופש ותשמור את מירב האפשרויות פתוחות. מצד שני, לעודף אפשרויות יש נטיה לרדד את רובד ההחלטות של הצלם ולהגביל אותו לבחירה ביניהן. היצירתיות מתאפיינת דווקא בחריגה ממעגל האפשרויות. ביצירת אפשרויות חדשות. לכן המגבלה איננה יריב; אם תלמד להכיר אותה היא עשויה להתברר כידידה טובה.
.
.
עדשות רדיאקטיביות
מאת
מיכאל פוקס
הנה משהו מעניין שלא ידעתי על עדשות. מסתבר שהחל משנות ה-40 ועד לשנות ה-70 מספר משמעותי של עדשות הכילו חומר רדיואקטיבי. בעיקר הוסף לעדשות חומר בשם טוריום אוקסיד. הוספת החומר הנ"ל אפשרה לשנות את זווית שבירת האור, ומכאן להקטין באופן משמעותי את תופעת ה-dispersion או לחלופין להשקיע פחות בעיצוב גיאומטריית העדשה ולקבל פיזור אור מתקבל על הדעת. טוריום פולט קרני אלפא, בטא וגמא, כאשר המסוכן ביותר (מסרטן) הם קרני הגמא. כאשר מביטים במצלמה דרך עדשת Takumar לדוגמא, נחשפים לקרינה שהיא פי עשר מקרינת הרקע, כלומר אם מביטים דרך עדשה כזאת במשך דקה אחת , זה כמו לא להביט דרכה במשך 10 דקות :). הדעות באם כמות הקרינה עלולה להזיק לאחר שימוש ממושך הן חלוקות ולא ניתן לקבוע בוודאות אם אכן העדשות האלה מסוכנות, אך זה לא המקרה אם גם העינית מכילה חומר רדיאוקטיבי כפי שהיה מקובל במכשירים צבאיים שונים (תוך כדי הגילוי הזה נזכרתי שבצבא היתה לי כוונת שהכילה טריטיום, שמטרתו הסתכמה בציון נקודה זעירה וזוהרת בכוונת). היצרן הפעיל ביותר של עדשות רדיאקטיביות היתה חברת קודאק שבין דגמיה ניתן לציין את מצלמת הפוני, Signet ו-Instamatic. העדשה הרדיאוקטיבית המפורסמת ביותר היתה ה-Kodak Aero Ektar.
| Photo: International Combat Camera Association. |
Labels:
טכנולוגיה,
מיכאל פוקס
יום שלישי, 20 במרץ 2012
הגיע הזמן לשאלון
מאת
שאול נשיץ
תודה מראש לכל מי שיטרח וישתתף בשאלון. תוכלו לצפות בסיכום התשובות הקודמות מיד לאחר שליחת הטופס.
.
על התמחות
מאת
שאול נשיץ
אין צורך לדחוק. זה לא עובד כך. יום אחד אתה מגלה שבעצם אתה חש בנוח עם נושאים מסויימים מאד. זה לא דבר חדש כמובן, אבל לא הצלחת לשים על זה את האצבע קודם לכן. ואז, לאט לאט, אתה מתחיל להתמחות ולזנוח (אף פעם לא לגמרי) דברים אחרים שעשית. יותר עדשות מעלות אבק בארון, אתה "מתעסק" פחות בתצלומים שלך ומוצא את עצמך מצלם פחות ופחות, עד שאתה מגיע למעין steady state שבו הצילום והחיים שלך אינם מפריעים זה לזה. מצד שני, אתה לא מצלם פחות תמונות שאתה אוהב. אולי אפילו יותר מאשר קודם.
מצויינות? היא תלויה בהשוואה לאחרים. אין צורך בציונים. די בכך שאתה נהנה ממה שאתה עושה ואוהב את התוצאות.
מצויינות? היא תלויה בהשוואה לאחרים. אין צורך בציונים. די בכך שאתה נהנה ממה שאתה עושה ואוהב את התוצאות.
.
Labels:
אבולוציה
הירשם ל-
רשומות (Atom)



