דילמת הזבוב על הקיר

הצילום הדוקומנטרי מציב בפני הצלם דילמה. מצד אחד למדנו שעל מנת ליצור תצלומים אותנטיים על האנשים המתוארים בהם להיראות כאילו הם אינם מבחינים במצלמה. הצלם צריך להיות בלתי מורגש בסיטואציה המתוארת, מעין "זבוב על הקיר", רואה הכל אבל בלתי נראה. מצד שני, על מנת לבטא בתצלומים את הטמפרמנט של הסיטואציה על הצלם לקיים אינטראקציה עם הסצנה שמולו ועם האנשים המעורבים בה. אינטראקציה משמעה מעורבות ומעורבות משמעה השפעה הדדית. יש כאן סתירה שקוראת לפתרון.

הסיבה שבגללה אינני אוהב להשתמש בעדשה ארוכה כשאני עוסק בסוג כזה של צילום הוא המרחק הפיזי והרגשי שביני לבין הסצנה. עדשה כזאת מאלצת אותי להתרחק יותר מכפי שהייתי רוצה ומונעת ממני את החיכוך הדרוש לשם העברת הלכי הרוח והרגשות אל התצלומים. אמנם עדשה כזאת מאפשרת "התקרבות" אל הנושא מבלי להפריע לו ומבלי להשפיע על התנהגותו, אבל זאת קירבה מלאכותית ושטוחת פרספקטיבה. להיות זבוב על הקיר אין פרושו להסתתר, אלא להיות נוכח. והנוכחות, מה לעשות, משפיעה על שני צידי העדשה.

תוכל לבקש מן המצולם להתעלם ממך, אלא שלדעתי התעלמות מעושה אינה רצויה מכיוון שהיא אקטיבית: המצולם יהיה עסוק בהתעלמות מן המצלמה. זאת מטלה שדורשת ריכוז ולכן תסיח את דעתו. הצלם הוותיק John MacPherson התייחס לכך:

Photographers often say to their subjects “just ignore me, pretend I’m not here” in order to try to gain some ‘intimate’ fly-on-the-wall photographic opportunities. I’ve always hated that. In reality what they should say is “please accept me” – a somewhat different concept and for me a much more humane one; one that brings with it the need for interaction, and mutual respect, and which will of necessity elicit the question from your subjects – “why should we accept you?”.  To which your response spoken or unspoken, must be honest and understood.

John MacPherson

הפתרון שלו מוצא חן בעיני. הוא כאילו אומר למצולם: "ראה לאיזה מצב נקלענו שנינו. אתה כאן ואני כאן, עם המצלמה. אינני רוצה שתעמיד פנים כאילו לא ראית אותי. בבקשה קבל אותי, כך ששנינו נרגיש בנוח". הגישה הזאת דורשת אומץ, יושר וזמן. היא מושתתת על קשר אנושי, שווה כוחות בין בני אדם במקום על קשר בין "תוקף" לבין "קרבנו". ההסכם בין הצלם לבין המצולם לעתים רחוקות זקוק למלים. בדרך כלל די במחווה פשוטה כמו חיוך או קשר עין. הקשר הראשוני הזה, הישיר, מבהיר למצולם שכוונתו של הצלם איננה זדונית. הוא מעיד על כך שהצלם מקבל את רעיון השוויון ומכבד את המצולם כאדם ולא רק כסובייקט. הוא מבסס אמון הדדי. זוכרים את נאום השועל?

"בשבילי אינך אלא ילד קטן, ואינך שונה ממאות אלפי ילדים קטנים אחרים, לכן אני אינני זקוק לך וגם אתה אינך זקוק לי. בשבילך אינני אלא שועל כמו מאות אלפי שועלים אחרים. אבל אם תאלף אותי, אזי נהיה זקוקים איש לרעהו. אתה תהיה בשבילי יחיד ומיוחד בכל העולם, ואני אהיה בשבילך יחיד ומיוחד בעולם..."

אנטואן דה סנט אקזופרי, מתוך הנסיך הקטן

צילום של אנשים הוא עניין מורכב. על הצלם לא רק להבחין בהם אלא גם להבין אותם ולהכיל אותם. זה נקרא אמפתיה. בלעדיה התצלומים יהיו חסרי טמפרמנט, קרים, מרוחקים. האמפתיה דורשת מעורבות, הדדיות, קשר. כרוכה בה אחריות כלפי אדם אחר ולכן היא מחייבת השקעה פיזית ומנטלית, אבל מטבען של השקעות שהן נושאות תמורה יקרת ערך.

.

על אינטואיציה

One of the things that did me no good at all in the formative years of my career was prescriptive advice from established writers, even though I craved it at the time. You know the sort of thing: “Write a minimum of 15 drafts.” “A good book takes five years to produce.” “Learn Ulysses off by heart.” “Make sure you can identify trees.” “Read your book out loud to your cat.” I cannot tell an oak from another tree, the name of which I cannot even dredge up for illustrative purposes, and yet I got by, somehow. Walk into a bookshop and you will see work by writers who produce a book every three months, writers who don’t own a TV, writers with five children, writers who produce a book every twenty-five years, writers who never write sober, writers who have at least one eye on the film rights, writers who never think about money, writers who, in your opinion, can’t write at all. It doesn’t matter: they get the work done, and there they are, up on the shelves. They might not stay there forever: readers now and way off into the future, make that decision.

Nick Hornby

הנגישות שהרשת מציעה לאינפורמציה היא ברכה גדולה. אנחנו יכולים לקבל כמעט כל מידע בשתי לחיצות כפתור מהירות. בחינם. אפילו מבלי לזוז ממקומנו. אולם השפע הזה גורם גם לבעיות: כיצד נדע מה רלוונטי עבורנו, מה אמין ומה שימושי? בעבר, כמעט כל בדל של מידע מודפס עבר עריכה לפני שעלה על הנייר. מישהו טרח לקרוא את האינפורמציה הגולמית ולברור עבורנו את המוץ מן התבן. היה לזה מחיר: לעתים העורך היה סלקטיבי מדי, לא מעודכן או בעל אג'נדה שהיטתה את המידע שקיבלנו. מצד שני, הטקסטים שקראנו היו על פי רוב מזוקקים יותר, מנומקים יותר ומובנים יותר.
דומה שאין תחומים "מקצועיים" רבים, גם ברשת, שמשתווים לצילום בכמות המידע הנגיש הקשור אליהם. העניין בטכנולוגיית הצילום הדיגיטלי, בטכניקה הצילומית ובתרבות התמונה המצולמת הוא אינסופי. לכך מצטרפת העובדה המעניינת הבאה: צלמים, משום מה, תמיד אהבו לדבר. אינני חושב שאי פעם נתקלתי בצלם שתקן, כזה שמתחמק משאלות או חסר דעה בעניין כזה או אחר. מכל מקום, הרשת מלאה באינפורמציה הקשורה בצילום. חיפוש מהיר של המחרוזת "photography advice" מעלה קרוב ל-700,000 דפי אינטרנט רלוונטיים. דומה שלכל זב חוטם יש מה לומר על הנושא (ובכלל זה הבלוג שאתם קוראים בו כעת). לפעמים נדמה לי שמספר הכותבים גדול ממספרם של הקוראים. אולם אחדים מבעלי הדעה האלה מצליחים להקים להם עדות של עשרות אלפי חסידים ברחבי העולם.
במה הם שונים מהאחרים? האם הם צלמים מוכשרים במיוחד? האם הם אומרים דברים חדשים? מלמדים משהו שאיש לא גילה לפניהם? האם הדיון התיאורטי שהם מציעים גבוה מזה של אחרים? התשובות לכל השאלות האלה שליליות. אדרבא, רוב מובילי הדעה הפופולאריים הם צלמים בינוניים למדי שחוזרים על אותם דברים שוב ושוב ואינם חורגים בדיון שלהם מן הרמה הטכנולוגית-טכנית. הם אינם תיאורטיקנים דגולים ובמקרים המעטים בהם הם מנסים להיכנס לנושאים עמוקים יותר מתגלה למרבה הצער רדידות אינטלקטואלית מהדהדת (אינני יכול שלא לחשוב על ספרו המהולל של Steve Simon). כוחם של המנטורים להמונים נמצא דווקא בפשטות של דבריהם ובמעשיות שלהם: "אם תעקוב באדיקות אחרי הצעדים האלה תהפוך במהרה לצלם משובח". הם משוכנעים בהבלים האלה שכנוע עמוק וכך, מלאים בחשיבות עצמית, הם כובשים את ליבו של הצלם הצעיר והשאפתן. ומדוע לא? הרי עבור הצלם המתחיל והנלהב זהו cheat sheet יקר ערך. הוא ברור, שימושי ומדלג על החומר התיאורטי המשעמם. העניין הוא שהתיאוריה מכילה את כל החוכמה ובלעדיה הטכניקה היא קליפה ריקה מתוכן. היא עונה רק על השאלה "כיצד" ולא על השאלות החשובות ממנה: "מדוע" ו"מה".
אל תהיו אנאליים. הפסיקו לשקול כל פעולה שאתם עושים במונחים של תועלת מיידית. במקום זאת, קראו ספרים (שמחתי לראות בסקר האחרון שרבים מן המשתתפים היו מעדיפים ספרים על פני מוצרי צילום כאלה ואחרים). ספרי אמנות, ספרי הגות, ספרים ששואלים ולא רק עונים. היו סקרנים בהתנסות המעשית, אבל גם ב"תאוריה". ובבקשה, אל תתפסו ל"טיפים", במיוחד אם הם נראים בעיניכם נוסחתיים או פשטניים (דוגמת 10,000 החשיפות הראשונות וגו'). לאינטואיציה יש תפקיד חשוב בחיינו. אנחנו יודעים דברים שלא שיערנו שאנחנו יודעים. אז תנו לה להוביל אתכם. קצת. לפעמים.
.

קר לכם?

Ragnar Axelsson הוא צלם איסלנדי שמתמחה בארצות הצפון, מאיסלנד ועד סיביר. לתצלומים שלו, מעבר לנושאים הניבטים מהם, יש מזג צפוני: קרים, אפלוליים, מינימליסטיים. המרחב האנושי שהוא מתאר אקוויולנטי למרחבים שמשמשים לו רקע: קשה וסוער אבל פתאום רך. אתה צופה בהם ומשתאה. האם אנחנו חולקים את אותו עולם?

Photograph: Ragnar Axelsson

.

מעט פטישיזם

לפני שנה וקצת פירטתי (כאן) את תכונותיה של המצלמה שהייתי רוצה. ובכן, הלילה עומדת להיות מוצגת מצלמה (למעשה זו מערכת שלמה) שצפויה לענות על רוב רובן של הדרישות שלי. לפי מיטב הבנתי זאת מצלמה מוגבלת: היא אינה מתאימה לעדשות זום (העינית שלה אינה מותאמת לשינוי הדרגתי של שדה הראיה). המגבלה הזאת תפסול אותה בעיני רוב הצלמים, שעבורם החלפת עדשות היא רע הכרחי שרצוי לצמצמו למינימום. אבל, המצלמה הזאת שומרת על הממשק הפשוט והאינטואיטיבי שרווח עד סוף שנות השמונים, לפני שהמצלמות הפכו למחשבים קטנים: חוגת מהירויות וחוגת פיצוי חשיפה על גבי הלוחית העליונה של הגוף וחוגת מפתחי צמצם בבסיס העדשה. כל הפרמטרים של החשיפה גלויים לעין כל העת, ללא צורך בבהיה במסכים או בחיפוש הנתונים בעינית. זאת מצלמה בגודל הנכון, במשקל הנכון ובצורה הנכונה. מצלמה שקוראת לצלם להחזיק אותה בידיים, להציץ בעינית שלה ולחשוף. מצלמה שבמצבה הטבעי תלויה ברצועה רחבה מסביב לצוואר ולא תחובה בתיק. בניגוד למצלמות EVIL אחרות היא עבה מספיק כדי לתת לצלם את התחושה הבשרנית הדרושה לשם אחיזה בטוחה ויציבה. יד ימין עוטפת את צידה הימני ויש שמאל תומכת בעדשה. די לי להביט בצדודית שלה וכבר כף ידי הימנית מתעקלת לפי מידותיה.

אינני יודע עד כמה המצלמה הזאת "מהפכנית", או אפילו חדשנית. אין לי מושג איזה חיישן יש בה, עד כמה הוא מפורט, רועש או מרובה ביטים. אבל כל זה לא מעניין אותי. קשה לי לחשוב עליה במונחים של ספציפיקציות כמותיות. כל מה שאני יודע הוא שמתחשק לי להרים אותה אל עיני, לסובב אנה ואנה את טבעת המיקוד של העדשה ולחשוף. אני יכול לשמוע את נקישתו הרכה של התריס.

.

אבן

.

סקר קצר

תודה עבור ההשתתפות. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בסיכום התשובות.
.

אור וספורט

A good photographer can compensate for a great deal... when I use a D3s at weddings, it's akin to cheating, no, I don't like the feeling.
I can shoot a wedding in my sleep with that camera.
Takes all the sport out of it.

Taran Morgan

הדברים למעלה נכתבו בתגובה לפוסט הזה ב-The online photographer. האיש צודק. לפעמים אני מוצא את עצמי מצלם באזור הדימדומים של המצלמה, בעוצמת אור שאי אפשר לקבל בה תמונות שהן חדות וחלקות בעת ובעונה אחת. מדובר כמעט תמיד באור רע: קלוש, צהוב, עכור וחד כיווני. אני לא עושה זאת כדי לבחון את המצלמה שלי; ידוע לי היטב למה היא מסוגלת ומה מעל לכוחותיה. אבל אור שכזה הוא מגרש משחקים שאני נהנה להשתעשע בו. הוא מציב בפני מגבלה. הוא מכניס למשוואת הצילום הריאקטיבי משתנה חדש, בנוסף על הקומפוזיציה והרגע. אור כזה מפחית עד מאד את האפשרויות, אבל דווקא משום כך הוא גורם לי להתרכז במלאכת הרכבת התמונה ומוביל אותי לתצלומים מעניינים יותר.

אילו היתה בידי מצלמה בעלת "איכות תמונה" גבוהה עוד יותר בתאורה קלושה הייתי מצלם בתנאים קשים עוד יותר. אתם מבינים, איני מחפש שלמות טכנית. העניין שלי נמצא באתגר. למעשה אני חושש שאם תיפול לידי מצלמה טובה מדי הצילום שלי יינזק.

.