וידאו וסטילס

ההתלהבות מן האפשרות לצלם וידאו באיכות גבוהה באמצעות מצלמות DSLR מסרבת לשכוח. ראו, אינני מבין דבר בצילום וידאו. יתכן שההפסד כולו שלי, אבל מה לעשות - אני מתעניין בתצלומים בלבד. ההבדל בין וידאו לסטילס אנלוגי להבדל בין פרוזה לשירה: התמונה הנעה מספרת סיפור מלא ואילו התמונה הקפואה תמציתית ולכן משאירה יותר מקום לדמיון. היא פחות מושלמת ולכן דורשת מן המתבונן אקטיביות מסוימת. הפקת הוידאו כוללת תסריט, בימוי, הקלטת קול וכמובן את הסרטת רצף התמונה. כל אלה מנוגדים לאופי המיידי, הספונטאני של צילום הסטילס (לפחות, צילום סטילס יכול להיות מיידי וספונטאני). האם גם אתם מתרשמים שצלמים שעוסקים בשני העולמות האלה במקביל לא ממש מבינים את ההבדלים ביניהם?

אשתי טוענת שהפתרון להתמכרות לעדשות גדולות נמצא כאן. מעניין מה היא היתה אומרת על שני החברים האלה:

.

שאלון: הדמוגרפיה של "העין"

ביום שישי הקרוב, 1 ביולי יחגוג "העין" שנה להיווסדו. יום ההולדת של הבלוג ילווה כמובן בפוסט מיוחד ובו סטטיסטיקה מהשנה החולפת, רעיונות ומחשבות לעתיד. בינתיים, אודה לכם אם תקדישו דקה או שתיים למילוי השאלון הבא:

אני מודה מראש לכל מי שישתתף.
.

אהבה בטלה-פוטו

כמה קל לצלם בעדשה ארוכה... בלתי נסבל.

.

IRAF: המהפכה השניה של המיקוד האוטומטי

אזהרה: פוסט טכני במיוחד.

עד היום משמשות במצלמות שתי שיטות של מיקוד אוטומטי:

שיטת הפרדת הפאזות - חיישן מיוחד מודד את ההבדל בין שתי תמונות המתקבלות משני צידי העדשה ומעריך את מידת "חוסר הפוקוס". מעבד המצלמה מעריך את כיוון וכמות התיקון הדרוש ו"שולח" את האינפורמציה הדרושה למנוע המיקוד. יתרונה של השיטה במהירות שלה: היא "מודדת" את המיקוד רק פעם אחת בכל הפעלה ולכן התיקון מיידי. חסרונה בכך שהיא מחייבת חיישן נפרד מחיישן התמונה הראשי ולכן היא פחות מדויקת: מרחקיהם של חיישן הפוקוס ושל חיישן התמונה מבסיס העדשה חייבים להיות זהים על מנת שהערכת התיקון הדרוש תהיה מדויקת (הדיוק הדרוש שווה לכמחצית מעומק השדה של עדשה מהירה בצמצם פתוח). בנוסף, מספרם של חיישני המיקוד מוגבל. שיטת הפרדת הפאזות נהוגה בכל מצלמות הרפלקס למיניהן.

שיטת מדידת הקונטרסט - מעבד המצלמה מודד את הקונטרסט באזור מדידת המיקוד הרצוי, מפעיל את מנוע המיקוד של העדשה וחוזר חלילה. הלולאה מופסקת כאשר הקונטרסט מגיע למקסימום. שיטה זאת משתמשת בצעדים קטנים ומרובים ולכן היא איטית משיטת הפרדת הפאזות, אבל היא מדוייקת יותר מאחר שהמדידה נעשית על גבי חיישן התמונה הראשי. העובדה שחיישן התמונה, שהוא דו מימדי, מנוצל לחישוב המיקוד מאפשרת לשיטת המיקוד האוטומטי הזאת להיות גמישה יותר: למשל, ניתן להשתמש בחיישן לצורך pattern recognition המאפשר עקיבה, זיהוי פנים וכו'. שיטת מדידת הקונטרסט נהוגה בכל המצלמות חסרות המראה, וכן במצבי התצוגה החיה (live view) והוידאו של אילו מבין מצלמות הרפלקס המאפשרות תכונות אלה.

בספטמבר 2010 הופיע פטנט המציע שיטה שלישית, מרתקת, למיקוד האוטומטי. שיטה זו מבוססת על תכונתם של גלי אור בעלי אורכים שונים להתאבך במרחקים שונים במקצת. אם נמדוד את מרחק המיקוד של האור הכחול, למשל, המוחזר מאובייקט כלשהו נגלה שהוא שונה במעט ממרחק המיקוד של האור האדום המוחזר מאותו אובייקט. הפטנט מציע להשוות בין שתי תמונות המופקות באורכי גל שונים, האחת בתחום האור הירוק והשניה בתחום האינפרא-אדום על מנת להעריך את מידת "חוסר הפוקוס". שיטה זו מהירה ממש כמו שיטת הפרדת הפאזות (מדידת המיקוד נעשית רק פעמיים בכל הפעלה) אך בדומה לשיטת מדידת הקונטרסט היא מדוייקת וגמישה ממנה (המדידה נעשית על גבי חיישן התמונה הראשי). היא איננה מצריכה מראה בגוף המצלמה ולכן יכולה להתאים למצלמות קומפקטיות, ובכללן מצלמות ה-EVIL. מובן ששיטת המיקוד הזאת תעבוד גם בעת הקלטת וידאו. חסרונה הגדול הוא בחוסר התאימות שלה לאחור: היא מחייבת עדשות "שקופות" לקרינה אינפרא אדומה ולכן לא תתמוך במרבית העדשות הנמכרות כיום בשוק (אחד מתפקידי הציפויים שעל גבי העדשות הוא חסימת קרינה כזאת).

משמעותה של טכנולוגיית ה-IRAF גדולה. היא תעניק למצלמות קומפקטיות מהירות תגובה דומה לזו של מצלמות רפלקס. המצלמות שיהנו ממנה במידה הרבה ביותר הן מצלמות ה-EVIL, המצוידות בחיישן גדול למדי ומתחרות ב-DSLR גם בתמיכה שלהן בהחלפת עדשות. למעשה ההבדל הפונקציונאלי העיקרי בין שתי קטגוריות המצלמות האלה הוא מהירות התגובה והאפשרות להתמקד על גופים בתנועה. ההבדל הזה עומד להיעלם מהר יותר מכפי שרבים העריכו. בקרוב. בקרוב מאד.

.

חמימות מתקתקה

ההבדל הגדול בין צלם מנוסה לבין צלם בשלבים הראשונים של האבולוציה שלו איננו באיכות הציוד, בשיטות העבודה, בנושאים המועדפים או במוטיבציה. אפילו לא בראיה הצילומית (נתקלתי בכמה וכמה צלמים מתחילים בעלי עין נהדרת). ההבדל ביניהם הוא בביטחון העצמי. צלמים מתחילים רבים מדי מנסים להרשים. הם זקוקים לליטוף מתמיד ולכן הם נמשכים אל המקומות בהם יש שפע של ידיים מלטפות: פייסבוק, פליקר, deviant art ודומיהם. הקהילות המתפתחות במקומות האלה הן ביצות חמימות בהן הצלם חש בבית. בין קולגות. סגנון הצילום שלו, ה"ערכים" הצילומיים שלו והנושאים שהוא מצלם מושפעים מהקהילות האלה. הוא חותר אל המוכר, אל ה"מקובל", אל האסתטיקה של הזרם המרכזי. במידה רבה, האבולוציה הצילומית שלו תושפע מהערכים האלה בעתיד: בעוד כמה שנים התצלומים שלו ייראו כמו אלה של Ansel Adams / Steve McCurry / Helmut Newton (מחק את המיותר) ולא ניתן יהיה להבחין בינם לבין התצלומים של אלפי צלמים אחרים. כל ניסיון לחרוג מן הסטנדרט הידוע יתקל בביקורת, לעתים קונסטרוקטיבית ולפעמים מרושעת. ומי שמורגל בליטופים איננו יודע לעמוד זקוף בפני ביקורת, אפילו אם היא אמפתית.

בשלב כלשהו הצלם מואס בחמימות המתקתקה של הביצה והוא מתחיל להתמודד עם מספר שאלות נוקבות: "כיצד לא הרגשתי שהאמנות שלי הופכת לטכנאות?", "מה אני רוצה בעצם לומר?", "עבור מי אני יוצר, ומדוע אכפת לי כל כך מה האחרים חושבים?". השאלות האלה הן רגע לידתו של אמן. הן הבסיס לעיצובה של אישיות עצמאית, להתפתחותו של סגנון אמנותי אישי ולטווייתו של חוט שדרה ערכי.

היו שלמים עם עצמכם. הפסיקו לפחד. ומידי פעם שאלו את השאלות האלה. הן יסייעו לכם להבחין בין העיקר לטפל בתקופות שבהן המוזה תנטוש אתכם.

.

ערבי הקיץ של מיה

.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

זוכרים את רוד סטיוארט? הוא הכריז על תחרות מעניינת: שלחו אליו תצלום אחד בנושא "soul". התמונה הזוכה תזכה את יוצרה בהזדמנות לצלם באחת מהופעותיו של אליל הרוק בלאס וגאס, נבאדה, ארצות הברית שתיערך בנובמבר הקרוב. מובן שכל הזכויות לתצלומים יימסרו לידי הזמר. אבל לא הכל נורא: הנסיעות והארוח במשך שני לילות - על חשבון הבית.

יש לכם שישה שבועות. בהצלחה.