יום שני, 20 באוגוסט 2012

המצלמה כפורטל

מבלי ששמנו לב, מזדחלת לה מגמה חדשה אל לב הקונצנזוס של שוק המצלמות: הקישוריות. רבות מהמצלמות שיצאו לשוק בחודשים האחרונים מצוידות ביחידת תקשורת אלחוטית שמאפשרת לשלוח את התצלומים מכרטיס הזיכרון אל מאגרי תצלומים נבחרים ברשת, אל המחשב האישי או אל המכשיר החכם. בקרוב אף יופיעו מצלמות בעלות ממשק גלישה ברשת. נראה שכמו רבות אחרות, התכונה הזאת מדבקת. סביר להניח שבעוד שנה לכל היותר כל המצלמות החדשות יצוידו ברכיבים אלחוטיים. ומדוע לא? אם כל מצלמה סלולארית מכילה פרוטוקול תקשורת מסועף מובן מאליו שמצלמות "רציניות" זקוקות לכזה. וכמובן, כל צלם שמכבד את עצמו זקוק ליכולת לשתף את עבודתו באופן מיידי עם לקוחותיו או לפחות עם חבריו. התצלומים הנשלחים ישירות מהמצלמה אמנם אינם מעובדים באופן מבוקר על מסך מחשב, אבל לעתים די בסקיצות ראשוניות כדי שהלקוח יוכל לערוך ביניהן סלקציה מהירה. כשהצלם יתפנה להתרווח בכורסתו שמול המסך כבר יחכו לו הוראות ברורות בדבר התצלומים שעליו לעשות בהם עבודת עיבוד. זמן הוא כסף וכסף הוא הכל.
עולים בדעתי כמה וכמה שימושים ספציפיים יותר לקישוריות של המצלמה. למשל, שוו בנפשכם את היכולת של צלמי אירועים להקרין בזמן אמת את התצלומים שלהם על מסך ענק. שוו בנפשכם כמה סרבול מיותר ייחסך מצלמי מגנטים כשיוכלו לשדר את התצלומים שהם מפיקים ישירות למדפסת. שוו בנפשכם את האפשרויות הגלומות בשימוש במכשיר הסלולארי כבשלט רחוק המצויד בתצוגה חיה דרך העדשה! שוו בנפשכם שתוכלו להציג לעיני משפחתכם - בחינם, ללא מאמץ וללא שהיות - תצלומים שזה עתה צולמו בשעה שאתם מטיילים בצד השני של הגלובוס. כיצד יכולנו בלי כל אלה עד היום? אני כבר רואה בעיני רוחי את אתרי ביקורת הציוד מוסיפים לרשימת המגרעות של מצלמה את המשפטים: "Rather basic remote interface" או "Sluggish image upload to remote devices due to limited bandwidth" או אפילו "Lacks app support".
אין לי התנגדות עקרונית לטכנולוגיות חדשות. פשוט נדרש לי זמן להתרגל אליהן. מהות המהפכה הדיגיטלית איננה בשיפור איכות התמונה או בהקטנת ההוצאות השוטפות של הצילום, אלא במיידיות שלו. הזמן החולף מרגע החשיפה ועד קבלתו של תצלום הניתן להצגה באמצעות מדיום פיזי או אלקטרוני התקצר עד מאד. קיצור הזמן הדרוש לשכפול, להפצה ולתצוגה של התצלום, מכל מקום ובכל עת, הוא דבר מתבקש. זה יותר מגימיק; זה עשוי להיות שימושי, אם כי רק עבור חלק מהצלמים בחלק מן הזמן. אז מה הבעיה הפעם?
ובכן, הקישוריות האלחוטית מצטרפת לשורה הולכת ומתארכת של הסחות דעת. זה התחיל בממשק המורכב, רווי החוגות, הכפתורים והמסכים. זה המשיך בתצוגה המיידית וכעת התקשורת... אני רואה במצלמה אביזר מקומי. כשאני מצלם היא הופכת חלק ממני, הארכה של היד ושל העין. אני מתקשה לקבל את תפקידה החדש כפורטל למרחב הקיברנטי הגלובאלי. עבורי הצילום הוא יצירה. כלי לביטוי המחשבות, הרגשות והאישיות שלי. ויצירה זקוקה לזמן. נדרש לי זמן עד שאני חושף מבלי משים, נדרש לי זמן לעיין בתצלומים, לבחור את האהובים עלי ונדרש לי זמן (יותר מכפי שאני רוצה לקוות) לחזור ולבחור מבין אלה ששמרתי ולבסוף להציג. הקלות והמהירות בהן הטכנולוגיה החדשה מציעה להחליף את התהליך הזה מטרידה את מנוחתי. לא בגלל שאין בה צורך (עבור חלק מן הצלמים בחלק מן הזמן), אלא משום שהתהליך היצירתי שלי נראה פתאום כל כך מיושן וקטן ועלוב. משום שהתפוקה שלו דלה כל כך ובכל זאת איני יכול להיפטר ממנו. כנראה שאני מזדקן.
.

יום שישי, 17 באוגוסט 2012

מיתוס השעה הנכונה


יש מספר מיתוסים בנוגע לצילום בכלל ולאור בפרט שאומרים כי הזמן הטוב ביותר לצילום הוא בתוך חלון של שעה וחצי מהזריחה או עד לשקיעה.
יש האומרים שיש להמנע ככל הניתן מאור ישיר (במיוחד בצילום פורטרטים). יש כאלה שיגידו שהכי טוב זה לצלם בחורף, כשהשמש מוסתרת מאחורי עננים והאור רך יותר.
ובכן, אני אומר, שאלא אם מישהו מעוניין בתוצאה מאוד מוגדרת, אפשר לצלם לכל אורך היום, מאור ראשון ועד לקרן האור האחרונה עם אפשרות לתפוס תמונות נהדרות בכל זמן.

למעט מצב שבו אין לכם אור כלל, אין סיבה להשאיר את המצלמה בצד בכל זמן נתון.




.

למותר לציין...

הבהרה קטנה אבל חשובה:

רוב הדברים הנכתבים ב"העין" מתייחס לסוג מסוים של צילום ולא ליצירה הצילומית בכללותה. אם תרצו, אפשר לחלק את הצילום לשתי קטגוריות: האחת תיאורית בעיקרה והשניה יצירתית בעיקרה.
הקטגוריה הראשונה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן מטרתו של הצלם היא לתאר את המציאות באופן מהימן. המהימנות נסמכת בין השאר על נקודת השקפה נייטרלית, על הקפאת תנועה ועל הדגשתו בקומפוזיציה של נושא יחיד. צלמי טבע, ספורט, פורטרטים ופפראצי מרבים להשתמש בעדשות ארוכות שאינן מאפשרות מרחב יצירתי גדול. מטרתם היא "תפיסה" של רגע משמעותי באופן נטורליסטי ואסתטי. לשם כך הם בוחרים מראש בקומפוזיציה המיטבית מתוך האפשרויות העומדות בפניהם ועיקר המאמץ שלהם עוסק בתזמון. מכיוון שהמצלמות המודרניות מצטיינות בחשיפה רציפה מהירה, הם מרבים להשתמש בתכונה הזאת כדי להגיע אל "הרגע המכריע". מטרתו של הצלם היא ליצור כמות מספקת של "חומר גלם" כדי להגדיל את הסיכויים ללכידתה של תמונה מוגדרת היטב ומתוכננת מראש, לפחות בעיני רוחו של הצלם. הצילום התיאורי מוכוון-תוצאה ולפיכך התהליך היצירתי הדומיננטי שלו מתמקד בסלקציה שלאחר החשיפה.
הקטגוריה השניה כוללת את כל אותן סיטואציות בהן אין בידי הצלם "מודל" מוכן מבעוד מועד. במקרים כאלה הצלם מנסה לבנות את הקומפוזיציה תוך כדי התהוותה (שימו לב ללולאה הפרדוקסלית הנוצרת כאן). ההשפעה של הצלם על הסצינה אפסית וכדי להגדיל את רפרטואר האפשרויות העומדות בפניו עליו להשתמש בעדשה בעלת פרספקטיבה ליניארית בינונית או חזקה ולהתקרב אל ההתרחשות המתגוללת לפניו. גם כאן ההצלחה קמה ונופלת על התזמון, אלא שבשונה מן הצילום התיאורי זה היצירתי דורש מן הצלם עירנות רבה ושינוי מתמיד של נקודת ההשקפה שלו. זהו צילום מוכוון-תהליך שמתבסס על הצלם ולא על הטכנולוגיה המשמשת אותו. אדרבא, ממשק אדם-מכונה מורכב מדי עלול להסיח את דעתו של הצלם מן הסצנה ולהפריע לו. התהליך היצירתי הדומיננטי של צילום כזה מתמקד בסלקציה שלפני החשיפה.
הצילום הוא מדיום רחב ביותר שיכול להתאים את עצמו למטרות מגוונות. המפריד בין צילום ציפורים, למשל, לבין צילום רחוב רב מן המשותף. העקרונות הפסיכולוגיים והטכניים של שני הז'אנרים האלה הפוכים זה מזה ואין פלא שצלמים שמתמחים בראשון אינם מבינים כאלה שעוסקים בשני (ולהיפך). אני יודע שבין קוראי "העין" יש כאלה שמתקוממים על חלק גדול מן התכנים ואפילו נעלבים לפעמים. כשאני מעיין באתרים המוקדשים לצילום סטודיו, אופנה או ספורט התחושות שלי דומות. אינני מבין את האתגרים של התאורה או את האובססיה לחדות אבסולוטית בתיעוד מירוצי מכוניות, למשל. אני חש כזר גמור כאשר הדיון נסוב סביב תכנון של סצנה או בימוי של דוגמנית. אם אינכם מסכימים עם הדברים הנכתבים בפוסט כלשהו, אני מפציר בכם שלא לכעוס או להיעלב. פשוט קבלו את ההבדלים בתדר כמובנים מאליהם.
תודה.
.

יום רביעי, 15 באוגוסט 2012

עדשת הרחוב האידיאלית

כידוע למי שקורא בבלוג הזה אינני רואה בעצמי צלם "רחוב". אני אוהב לצלם אנשים. אוהב מאד אפילו. דווקא משום כך הפיגורטיביות האנונימית של צילום הרחוב קשה לי. אני מעדיף לחדור את קליפתם של בני אדם, להתקרב אליהם ולצלם מתוך אמפתיה. אני מעדיף שהמצולמים יבחינו בי ויבחרו להתעלם מאשר לצלם בהיחבא. ובכל זאת, לפעמים הנסיבות מאלצות אותי לצלם במהירות, כלאחר יד ומבלי למשוך תשומת לב.

מהי העדשה האולטימטיבית לצילום רחוב (במובנו הקלאסי)? ובכן, אולי כדאי להתחיל מניסוח הדרישות.
ראשית, זאת חייבת להיות עדשה קטנה. עדשות ארוכות מושכות אליהן תשומת לב מיוחדת בגלל הרפלקס הציבורי המשייך אותן לצילום המקצועי. אדם המבחין שהוא מצולם בעדשה כזאת עלול לחשוד שדיוקנו עתיד לראות אור בדפוס. אין בזה כמובן הגיון, אבל לעדשות גדולות יש מין תכונה שכזאת. עד כמה קטנה עליה להיות? הייתי אומר שאורכה לא יעלה על כפליים עובי הגוף.
שנית, זאת חייבת להיות עדשת פריים. רק עדשה בעלת אורך מוקד קבוע תאפשר לצלם להכיר אותה במידה אינטימית מספיק על מנת שיוכל לצלם מבלי להציץ בעינית. מאותה סיבה חשוב שהעדשה תהיה מצוידת בסקאלת מרחקים מדויקת (וגם סקאלת עומק שדה לא תזיק).
שלישית, עליה להיות רחבה במידת מה. עדשות טלה-פוטו ואפילו עדשות נורמליות מחייבות את הצלם לכוון את העדשה אל נושא הקומפוזיציה. עדשות רחבות מאפשרות לו לכלול בפריים את הנושא גם אם המצלמה מכוונת מעט הצידה. סיבה נוספת לעדיפות של זווית הראיה הרחבה היא עומק השדה הגדול הקשור אליה. מצד שני, עדשה רחבה מדי תגרום לכל מה שנמצא בסמוך לשולי הפריים "להימרח" כלפי הפינה הקרובה. המראה האולטרה-רחב הזה עשוי ליצור במתבונן תחושה של קירבה ושל מעורבות בסצנה, אבל הוא אינו מתאים לכל סיטואציה. הייתי אומר שהתחום שבין 28 ו-35 מ"מ (אקוויולנטיים) מהווה פשרה לא רעה.
ורביעית, על העדשה הזאת להיות פשוטה. עדשות שמתהדרות בשלל מתגים, במערכות מיקוד אוטומטי משוכללות ובטבעות אדומות, זהובות או כחולות נוטות להיות גדולות מהרצוי ולבלוט בהמון. בנוסף לכך הן מציעות לצלם בחירה בין אפשרויות רבות (עומק השדה, שיטת המיקוד, הפעלת המייצב וכיו"ב) ובכך יש בהן פוטנציאל לסבך את התהליך היצירתי שלו ולפגום בריאקטיביות שלו לסיטואציה המשתנה.

לאחר שמניתי את הדרישות שלי הגיע הזמן להציץ באפשרויות ההיפותטיות שהיו עומדות בפני אילו חשקתי בעדשה כזאת. בעוונותי המצלמות שברשותי מצוידות בחיישנים בעלי מקדם חיתוך X2. לפיכך עלי לחפש עדשת פריים קטנה (לאו דווקא מהירה) באורך מוקד שבין 14 ו-18 מ"מ. כמובן שהדבר הראשון שעלה בדעתי היה חיפוש בין העדשות המתאימות לביונטים שברשותי. העליתי בחכתי שתי עדשות מתאימות בלבד. שתיהן עדשות "פאנקייק" חביבות ומהירות למדי, אבל שתיהן אינן מתוכננות עבור מיקוד ידני. הנה:


צילום רחוב - כפי שאני מבין אותו - איננו מחייב מיקוד אוטומטי. לכן אין לי סיבה עקרונית לדחות על הסף עדשות ישנות שניתן לחברן למצלמה באמצעות מתאם. אלא שמיד הוברר לי שרוב עדשות הפריים בתחום אורך המוקד הרצוי המצוידות בסקאלת מרחקים נראות בערך כך:


העדשות האלה לא מצטיינות בחדות שלהן כשהן מורכבות על גופים דיגיטליים. זווית ההטלה של קרני האור אולי אינה באה לידי ביטוי במצלמות פילם, אבל לחיישנים יש דרישות משלהם שרק מגדילים אותן. הנה:

מובן שיש עדשה נוספת, טיפ-טיפה רחבה מדי עבור הז'אנר הזה ויותר מטיפ-טיפה יקרה מדי עבור חובב הצילום הסביר, אבל לפחות היא איכותית. הנה היא:


ואז, רגע לפני שחילצתי את כרטיס האשראי המדומה מתוך הארנק (הרי אינני צלם רחוב ולא באמת התכוונתי לרכוש עדשה חדשה. כל התרגיל הזה היפותטי, מה גם שיש ברשותי אי-אלו עדשות) נזכרתי שעדשת הרחוב האולטימטיבית היתה כל הזמן הזה בכיסי.


האם זה קורה גם לכם?
.

יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

על ראיית זום וראיית פריים

כשאתה יוצא עם עדשת פריים אחת מרחב האפשרויות שלך מוגבל לזווית ראיה אחת ויחידה. בהתחלה זה לוחץ. אתה חש כלוא בתוך הפרספקטיבה של אותו אורך מוקד. אינך יכול "להתקרב" או "להתרחק" במחי סיבוב של טבעת הזום. אבל אז, פתאום, אתה מגלה את הדינאמיקה הפנימית של הפריים: כשאתה מצלם בעדשת זום אתה ממסגר את הסצנה. כשאתה מצלם בעדשת פריים אתה מרכיב אותה. תשומת לבך נתונה לא רק לאלמנטים שייכללו במסגרת ולאלה שישארו בחוץ אלא למבנים גיאומטריים, לדגמים חוזרים, למרקם, ליחסים ולמקצב. ואז אתה מתחיל לראות באותו אורך מוקד גם כשהמצלמה תלויה על הצוואר או על הכתף ואתה רואה אחרת – את הפרטים ואת התמונה הגדולה בעת ובעונה אחת. הצילום שלך הופך אינטואיטיבי יותר. אתה כבר לא צריך לחשוב. אתה יודע מראש איזו זווית השקפה תעבוד, מהו המרחק הנכון, מהו הרגע הנכון ללחיצה על המחשף. אתה יודע מה יהיה עומק השדה ואתה יודע כיצד לצלם מבלי להציץ בעינית. אתה חש בטוח יותר בעצמך, משוחרר מן הצורך להיות "מוכן" לכל הזדמנות צילום שתיקרה בדרכך. בהדרגה תרשה לעצמך לצלם פחות. תלמד לערוך את התצלומים שלך עוד לפני שנוצרו ולוותר על חשיפות סתמיות או רעות. הצילום שלך יתבסס פחות ופחות על "תפיסות", יותר ויותר על בחירה מושכלת.
לאחר כמה חודשים כבר לא תוכל אחרת. כשתנסה להרכיב שוב את עדשת הזום שלך על המצלמה תחוש אבוד. יותר מדי החלטות. יותר מדי אפשרויות. לא תוכל עוד לצמצם את הראיה שלך למסגרת הפריים ולכן תעדיף לקבוע את העדשה לאורך המוקד הרחב ביותר שהיא מציעה ולהסתפק בכך. וכשתחזור לעדשת הפריים שלך תחוש הקלה גדולה. כמו לחזור הביתה.

André Kertész, Pont Des Arts, Paris, 1963
 .

יום שני, 13 באוגוסט 2012

אוגוסט

בחודש אוגוסט הנשימה נעצרת לאיטה. שמש הקיץ מתאגרפת לכדי מאמץ אחד ארוך לפני בוא הרוח. מסמאת את הגרון כמו צמאונו של כלב משוטט. המים משלימים את תהליך הפיכתם לבוץ, אחר כך לאדמה, אחר כך לאבק. גם אנחנו אבק, האבק המר של הארץ והאבק המלוח של הים. אבל בערב הצל עמוק יותר ובלילה, בהרים, פתאום טל.

Photograph: J.E. Naschitz
.

יום ראשון, 12 באוגוסט 2012

הערה

ודאי הבחנתם ברוחות המלחמה שפרצו בימים האחרונים אל פני השטח. זה מדאיג. מבלי להיכנס לעומק הדברים, מלחמות אינן רציונאליות בעיני. הן נוגדות את התרבות שלנו ששמה במרכזה את השגשוג, את הרווחה ואת העתיד. תחביבים ועיסוקי פנאי הם פריבילגיה השמורה למי שאינו מוטרד במיוחד מאיומים על רווחתו או על בטחונו. במקרה שלי, די היה ברפרוף מהיר בעיתון ביום שישי כדי שאאבד כל עניין בנושאים הקטנים שאני מעלה כאן. האושר שלנו שברירי כל כך!

.
Google Analytics Alternative