יום שבת, 31 במרץ 2012

דייויד ברונט

דייויד ברונט הוא פוטוג'ורנליסט וותיק, התבוננתי בתמונות שלו ופשוט התמוגגתי.
בעידן שבו בכל יום אני מוצף בתמונות, כשהתבוננתי בתצלומים של ברונט הם פשוט התבלטו על פני כל השאר.
זוויות הצילום, עומק השדה-הכל מתחבר לסיפור מושלם. אני רוצה להגיד שזה לא קורה לי הרבה שאני מאוד מתעניין באיך עשו תמונה כזאת או אחרת. בתחילת דרכי דברים כאלה עניינו אותי ,אך זה רק טבעי שההתעניינות הזו פחתה וכמעט ונעלמה עם הזמן. במקרה של ברונט המנהג המגונה של בדיקת הציוד איתו נעשה הצילום חזר אליי. עשיתי חיפוש קצר והגעתי לקטע וידאו (קישור בסוף הפוסט). מאוד אהבתי איך דיוויד מסביר על הציוד שלו. המראיין אמנם מאוד מתעניין בתיק ובגלגלים, אבל בין היתר מעניין לשמוע את דייויד מדבר על מצלמת ההולגה הפשוטה וכמה הוא אוהב לצלם איתה, על מצלמת ה Pacemaker ועדשת הKodak Aero-Ektar משנת 1943(!), שבמקרה הזכרתי אותה בפוסט שלי לפני שבוע, על עדשות הפריים ועל צילום בכלל.

יום שישי, 30 במרץ 2012

חופשה

שלום. אני נוסע.
שבועיים וקצת ללא טלפונים, ללא חיבור לרשת, חופשה אמיתית. על מנת שלא תשתעממו בלי "העין", תזמנתי כמה פוסטים לתקופת היעדרותי. לא משהו כבד, אבל כדאי לעקוב. גם אייל ומיכאל ודאי יכתבו משהו.

אני נוסע עם מצלמה קלה ושתי עדשות קטנות. זה לא "מסע צילום", אבל גם אם היה אינני חושב שהייתי אורז אחרת. תיק מלא זכוכית עלול להסיח את הדעת מן הדברים החשובים. למען האמת אני מואס בציוד הצילום שלי בזמן האחרון. לא, הוא לא זקוק להחלפה. אדרבא, הייתי שמח להיפטר ממחצית העדשות שיש ברשותי. לא הייתי חש בחסרונן. ובכל זאת אינני מעמיד אותן למכירה, כאילו אני זוכר להן חסד נעורים או עדיין חושש להישאר חשוף בשעת הצורך. אולי זו רק רכושנות פשוטה ומכוערת. אתם ודאי חושבים: מה הוא מקשקש? איזה חיסרון יכול להיות במגרה מלאה עדשות, פלאשים, מתאמים ושאר פיצ'פקעס? ובכן, המגרה הזאת עלולה להוות משקולת לפעמים. במקום להנות מן החרות שבמגבלה אני מוצא את עצמי חושב: מדוע השארתי את העדשה הזו בבית? או: פלאש היה פותר עבורי בעיה. אומרים שהעובר האנושי עובר ברחם את כל שלבי האבולוציה שהביאונו עד הלום. תאוות הציוד היא זכר לשלבים מוקדמים באבולוציה שלי כצלם. על פי רוב אני מצליח לדחוק אותה לפינה הראויה לה, אבל לעתים, שלא ברצוני ולא בטובתי, היצרים הקמאיים האלה מכים בשכל הישר. אולי כשאחזור אעשה משהו בעניין.

בכל אופן, זאת ההזדמנות האחרונה עבורי לאחל לכם חג שמח ואביב מלא ברגעים יפים. שמרו על עצמכם.

.

יום חמישי, 29 במרץ 2012

מלים חכמות

מתוך ראיון עם הפוטוג'ורנליסט הוותיק David Burnett:
In all the years of darkroom work, there came to be a number of accepted printing techniques (burning, dodging) that were invented primarily because of the technical inability of the camera to get what the photographer "saw." And now, in a world which questions the veracity of everything, the ability we have to alter the look of a picture in seconds, using software, adds even great question marks. Yet, there are times when the most simple of techniques can make a picture approachable, and perhaps believable. Raw files are just that, and they need to be moved to the next step to actually become that final product for publication.
In the end, when  you analyze the characteristics of Tri-X, Kodachrome, and every digital camera made now, each had its way of interpreting a scene. I think the real challenge we face is to try to create something which stays close to the real scene, which is a representation of what happened, and which avoids making the photograph just about the photographer. That is, of course unless the photographer is an "artist" and the photo is just the jumping off point where they add their own vision. We live in grey areas, but I think it's important to at least maintain a feeling of honesty about our work.
באמצעות The Online Photographer.

Photograph: David Burnett
 .

"העין" מחפש כותבים

אם יש לך מה לומר על צילום, על אמנות או על ההקשרים החברתיים-תרבותיים שלהם, אם אתה חש שהעולם זקוק להגיגיך, מקומך כאן. מגוון הדעות כאן זקוק להרחבה. אני לא מצפה למחוייבות או ל"תפוקה". רק לעושר מחשבתי, לסקרנות ולרעיונות מעניינים.
פשוט שלחו אלי דואר אלקטרוני ואני כבר אדאג לכל השאר.

תודה,
שאול
.

יום רביעי, 28 במרץ 2012

בין קישוט לאמנות: האוטוריטה

מה עושה יצירה לטובה בעינינו?
זאת שאלה גדולה. כמעט כמו לשאול "מהי אמנות", או לחילופין – "מהי אהבה". אני מניח שהתשובה לשאלה הזאת מסובכת ומשתנה מאדם לאדם, אבל בכל זאת אנסה להיכנס לעובי הקורה. על יצירה טובה "לשוחח" אתנו: התוכן שלה צריך ליצור בנו תגובה רגשית והמאפיינים הצורניים שלה צריכים להתייחס באופן כלשהו לאותו תוכן מצד אחד ולתרבות ולהיסטוריה של המדיום מצד שני. כל יצירה – יהיו אלה ציור, פסל, שיר, נובלה, יצירה מוזיקלית, סרט קולנוע, תצלום, קטע מחול, מיצג או מדיום יצירתי שעדיין לא הומצא – מורכבת מן המשולש הזה: תוכן, עטיפה והקשר תרבותי. אני מדגיש זאת מפני שקיומם של שלושת המרכיבים האלה ביצירה כלשהי איננו עושה אותה "טובה" יותר או פחות. היא מאפיינת כל יצירה. הייתי אומר אפילו שיצירה בה לא ניתן ביטוי לכל המרכיבים האלה, אם במודע ואם לא, איננה יצירה שלמה. אם נתמקד בצילום, הרי שתצלום כזה, למשל:


איננו יכול להיחשב ל"יצירה". נכון, הוא אסתטי. אפילו משובב נפש עבור חלקנו. כשאנחנו מתבוננים בו אנחנו יכולים לחוש בדקירת האוויר הקריר, באיוושת הרוח ובריחה הטרי של האדמה. אבל אין בו ערך מוסף. אין לו "אריזה" ייחודית ואין בו התייחסות תרבותית או היסטורית. היוצר (במקרה זה אני) לא תרם לתצלום הזה דבר. הוא לחץ על כפתור ובזה סיים את חלקו. הערך שלו דקורטיבי בלבד. זה בסדר גמור כמובן. תצלומים רבים אינם נוצרים אלא כדי לשמש כקישוט. אבל אנא, אל תטענו שאלה יצירות אמנות.
היכן נמצא הגבול בין האורנמנט לאמנות? כיצד אפשר לדעת? ובכן, מה שאני מחפש בתצלומים הוא אוטוריטה: טביעת אצבע אנושית וספציפית. התצלום שלמעלה הוא פלגיאט. העתק ותו לו. אמנות, לעומת זאת, תלויה בסימביוזה בין הנושא לבין הצלם: "תפקידה" של הסצנה בתהליך הזה הוא לשמש חומר גלם, מין לוח חלק שגם אם נבחר בקפידה, ואפילו אם הורכב במיוחד עבור התצלום, איננו יכול לעמוד בפני עצמו. "תפקידו" של הצלם הוא למזוג לתוך הסצנה את רגשותיו ואת מחשבותיו. לשרטט בה קווים, לחרוץ בה חריצים, לקמט אותה וליצור אותה מחדש בצלמו ובדמותו. הצלם זקוק לסצנה שמולו והסצנה זקוקה לו. אין להם קיום נפרד ביצירת אמנות.
בסוגות אחרות של אמנות זה מובן מאליו: הצייר זקוק לבד, למכחול ולצבעים על מנת ליצור משהו פיזי. הפסל זקוק לחומר. המשורר זקוק למלים. המלחין זקוק לתווים. הצלם, לעומת זאת, איננו זקוק לדבר. אבל אם לא ישקיע מעצמו בתהליך הצילום התוצאה תהיה מקבילה להקלטה של ציוצי ציפורים: היא אולי נעימה לאוזן, אבל זאת לא מוזיקה.
התצלום הבא נוצר באותו מקום בו צולם זה שלמעלה, אם כי בזמן אחר.


כבר איני זוכר מה חשתי כשצילמתי אותו, אבל כשאני מתבונן בו אני חש שהוא קומוניקטיבי יותר (ככל שתצלום נוף יכול להיות קומוניקטיבי). יש בו איכות מסויימת שאינה נובעת מן הסצנה המצולמת בלבד. השקט שלו עמוק יותר. הצלילות שלו אינה רק צלילות האוויר אלא צלילות הדעת. אינני יכול להגדיר בדיוק את המרכיב שמבדיל בין שני התצלומים, אבל הוא שם. האם גם אתם חשים בזה?

האמצעים העומדים לרשות הצלם כדי לבטא את האוטוריטה שלו על הסצנה שהוא מצלם דלים. המכאניזם הצילומי איננו עשיר כמו סוגות אמנותיות אחרות. להיפך, הוא מתאפיין בנוקשות רבה. כתוצאה מכך קשה הרבה יותר לצלם יצירת אמנות מאשר לצייר אותה. הצלם יכול "לשחק" בחמישה פרמטרים על מנת להשפיע על התחושה של התצלום: נקודת ההשקפה, הפרספקטיבה הליניארית, התזמון, ההתפלגות הטונאלית ויחסי החדות והטשטוש. אם נקודת המוצא שלך היא טכנית הרי שזה המון. קיים אינסוף אפשרויות של קומבינציות בין חמשת הפרמטרים האלה והשליטה בכולם בעת ובעונה אחת כמעט בלתי אפשרית (הבחירה האופטימלית בנקודת ההשקפה לבדה דורשת לימוד ותרגול שעלול להימשך שנים רבות). אבל אם הגישה שלך יצירתית הרי שבמצבים רבים תיתקל בקיר. למשל, הצילום אינו מתאים במיוחד לביטוי של אבסטרקציה או של מטאפורה או של ריתמוס. לעומת זאת, הצילום מתאים מאין כמוהו להקפאה של רגעים. האם אנחנו יודעים להפיק את המירב מן המדיום הזה? אני סבור שלא. מדוע אנחנו מתרכזים בגיאומטריה של התהליך היצירתי ומזניחים את ההיבטים הטמפוראליים שלו? אולי מפני שקל לנו יותר להבין אותה? מפני שהיא נענית ביתר קלות לכללים מתמטיים ליניאריים? כל תצלום הוא מפגש של מקום וזמן, אבל גם של הלך רוח ושל טמפרטורה ושל קול וריח. וכמובן של אור. האם אנחנו יודעים להביא לידי ביטוי את כל אלה בתצלומים שלנו? עלינו לפתח לנו קוד ספציפי שבכוחו לתרגם טמפרמנט לשפה ויזואלית. למשל: טמפרטורה גבוהה = קונטרסט נמוך, רעש = טונאליות כהה, אינטימיות = שדה רדוד, ביקורתיות = נקודת השקפה גבוהה וכיו"ב. כל עוד אין בידינו אוטוריטה על הצילום שלנו נמשיך ליצור בעיקר דקורציה. לא אמנות.
.

יום שלישי, 27 במרץ 2012

על חשיבותה של העריכה, מאת שגיא קורטלר

יש הרבה סיבות מדוע לחצנו על המחשף ברגע נתון אבל אפשר לתמצת אותן לשתיים בלבד: כי "חשבנו" או "חשנו" שיש מולנו סצנה ששווה הנצחה.
חשנו וחשבנו, אם לא היה ברור, אלו שני דברים שונים שמהווים שתי גישות שונות לצילום. האחת אומרת: חשוב לפני שאתה חושף. השנייה גורסת, כפי שגם ברסון טוען: החשיבה היא דבר מסוכן והצילום הוא אינטואיטיבי, תוצאה של רגש שגורם לנו לחשוף. בהרבה מקרים, כשבוחנים את התמונות בדיעבד מתגלה שמה שנגלה לנו ברגע החשיפה או חלקיק רגע לפני החשיפה לא מתורגם כל כך טוב לפורמט הדו-מימדי של התצלום.
העידן הדיגיטלי שהוזיל את עלות התצלום בסך הכל השווה את כמות הקליקים שצלם חובב מבצע לזה שמקצוען מבצע ולזה שמקצוען ביצע גם בתקופת הפילם.
האומדן שלי של כ-3% תמונות טובות לאחר סינון נובע מהניסיון שלי ובחינה סטטיסטית של עבודות שלי אבל גם בבחינה של קונטקטים של צלמים אחרים. צלמים מקצועיים שפרסמו את הקונטקטים שלהם מראים לרוב בחירה של תמונה אחת עד שלוש מתוך רול של 36 או 24 תמונות. למעשה אנו לא רואים רולים שלמים שנגנזו, כך שאחוז הסינון יכול להיות נמוך בהרבה עבור צלמים מקצועיים, בעבר ובהווה.
 
אישית, אני חושב שעדיף לחשוף ואח"כ למחוק או לגנוז מאשר לתהות אם התמונה תצא טובה ובדיעבד לפספס תמונה מנצחת. הצילום הדיגיטלי מאפשר לנו לצלם על בסיס אינטואיציה ומבלי לחורר לנו את הכיס. אני חושב שזאת מעלה ולאו דווקא מגרעה הצילום הדיגיטלי.
הבעיה מתחילה אחר כך, ביכולת או בחוסר היכולת של הצלם לבצע סינון אגרסיבי ורציני על מנת באמת להישאר רק עם התמונות הטובות. אצל חובבנים זה קשה יותר והתוצאה היא שאנו מוקפים במה שמכונה - פוטוזבל...
לגבי מחיקה או גניזה של החומר שנשאר על רצפת חדר העריכה - אני חושב שעם הוזלת עלויות מדיות האחסון חבל למחוק. לא אחת חוזרים לארכיון ומגלים תמונה שפתאום נראית לנו טובה שמשום מה פספסנו בעבר. זה יכול להיות בגלל שינוי גישה לצילום כחלק מהאבולוציה שלנו כצלמים, למשל הבנה שטשטוש תנועה זה לא דבר רע ומה שפסלנו בעבר מקבל ערך אחר בהווה.
סיבה נוספת יכולה להיות ניתוק הקשר המיידי לתצלום. הגישה המהירה שיש לנו היום לתמונות משפיעה על יכולת הסינון כי קיים עדיין קשר רגשי לרגע המצולם. בפילם, כשהיינו צריכים לחכות כמה ימים לתוצאות, הקשר הזה נחלש ויכולנו לעשות סינון אובייקטיבי יותר. לכן אני ממליץ תמיד לסנן תמונות ולערוך אותן רק למחרת יום הצילום ולא למהר לחזור הביתה למחשב (אם כי אני חוטא בכך בעצמי לעיתים). תמונה שנראית לנו טובה מייד לאחר הצילום יכולה להראות לנו פחות טובה יומיים אחרי וגם להפך - תמונה שבהתחלה אנו פוסלים, אחריי יומיים או שנתיים מתגלה לנו באור שונה. כך שלא רק שאני חושב שכדאי לשמור את כל התמונות שלא עברו סינון אלא ממליץ בחום לחזור אליהם מדי פעם...

הערת העורך
אולי זה נאיבי מצדי, אבל שיעור "הצלחה" של 3% נראה בעיני נמוך מאד. זה תלוי כמובן במטרת העבודה: לא כל מה שאנחנו מצלמים נועד להצגה ברבים ולעתים קרובות אנחנו יוצרים תצלומים פונקציונאליים וחסרי כל ערך "יצירתי". עם זאת, במקרים בהם יש לנו כוונה "אמנותית" הייתי מצפה (מעצמי) ל-20% לפחות. מובן שזה עניין סובייקטיבי שקשור להרגלי העבודה, לז'אנר ולנושא המצולם.
בעניין דחיית העבודה על התצלומים אני מסכים לחלוטין. מוטב להניח להם "לישון" במשך כמה ימים כדי לבחון אותם באופן שקול ומרוחק יותר.
.
Google Analytics Alternative