יום שני, 26 במרץ 2012

על מעלי גירה וזבל דיגיטלי

מה יקרה אם נשמור במחשב / נעלה לתצוגה ברשת רק תצלומים שאנחנו אוהבים עד כדי כך שהיינו מדפיסים אותם ותולים על אחד מקירות ביתנו? לצעד כזה יהיו השלכות מיידיות על הצילום שלנו.
סביר להניח שכמות התצלומים שאנחנו יוצרים תרד במידה ניכרת. כמה אתם חושפים? כמה תצלומים יצרתם בטיול האחרון שלכם? אני מניח שהממוצע עומד על כמה מאות טובות, אולי אפילו אלף. כמה מן התצלומים האלה הגיעו לשלב של עיבוד? שלושים? ארבעים? כמה מהם הדפסתם במימדים העולים על 10X15 סנטינטרים? לכל היותר שלושה או ארבעה. אתם מבינים לאן אני חותר. רוב התצלומים שלנו, לפחות שמונה מכל עשרה, אינם ראויים כלל לתצוגה. הם בבחינת זבל דיגיטלי שממלא את המחשבים שלנו, אבל מאחר שכבר יצרנו אותם אנחנו שומרים אותם ב"ארכיון" ואפילו מגבים אותם. אולי פעם נזדקק לתצלום כלשהו מסיבה כזו או אחרת. ובכן, האמת המרה היא שלא נזדקק לאף אחד מהם. הם לעולם לא ימלאו אותנו בחדווה כמו התצלומים הנבחרים שלנו. לעולם לא נתגאה בהם ולא נציג אותם לראווה. לא, אינני מציע לכם למחוק אותם. מה שנעשה נעשה. השאלה שאני שואל פשוטה: מדוע צילמנו אותם? הרי ברוב המקרים עוד לפני שחשפנו היה ברור לנו שהתצלום שניצור אחד יהיה דינו. כשכל פריים עלה לנו שקל או שניים היתה בנו מעט משמעת. חשבנו פעמיים לפני שחשפנו. זה מובן. האם העובדה שכיום המחיר השולי של התצלום הבודד אפסי שינתה משהו? האם יצירתו של תצלום "טוב", כזה שגורם לנו הנאה מיוחדת ופונה אל הרגשות/האינטלקט/המטען התרבותי שלנו הפכה לפונקציה של הסתברות סטטיסטית עם המעבר שלנו לצילום דיגיטלי? כמובן שלא.
היכולת להציץ בתצלום מיד לאחר החשיפה אמורה היתה להקטין את כמות התצלומים שאנחנו יוצרים: מרגע שהפקנו מן הסצנה שלפנינו משהו שמניח את דעתנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות מכפתור החשיפה ולתת למוחנו הקודח לנוח קמעא. ובכל זאת אנחנו ממשיכים. אולי בגלל משהו שקראנו באיזשהו בלוג או ספר. אולי משום שאנחנו אוהבים להביט בעולם בעין אחת דרך חלון קטן. אולי מפני שאנחנו אוהבים את מגע המצלמה בכפות ידינו ואת קול נקישת התריס. מניסיוני, האיכות נמצאת ביחס הפוך לכמות. על מנת לצלם היטב עלינו להישאר רעננים, פתוחים לראיה שלנו, ערניים לסצינה שלפנינו. כמעט בכל תצלום טוב יש הפתעה - מרכיב לא מתוכנן, קומפוזיציה שאיננה נעתרת לכללים, אינטראקציה בלתי צפויה בין שני אלמנטים בפריים. ההפתעות האלה מתרחשות לנגד עינינו כל הזמן, אבל אנחנו לא רגישים מספיק על מנת לצפות אותן מראש או אפילו לראות אותן. מדוע? מפני שהעין שלנו עייפה מהצצה ממושכת דרך העינית או מפני שאנחנו פה כדי לצלם משהו אחר או מפני שלא הספקנו למקד את העדשה ולקמפז מחדש. לכן אנחנו חוזרים אל הפעילות האגבית, המוכרת היטב, של העלאת גירה יצירתית. רק כך נוכל למלא את "המכסה היומית" שלנו. כן, גם אני אשם בזה לפעמים. מודה.
כשאני קורא פוסטים ישנים שכתבתי אני תמיד מיצר על נימת הטרוניה שעולה מהם. לא ידעתי שאני עד כדי כך נרגן. אז על מנת להימנע מעוד פוסט שכולו תוכחה, הנה תרופה להרגל המגונה של חשיפת היתר: רכשו לכם קופת חיסכון שבראשה חריץ דרכו אפשר לשלשל לתוכה מטבעות. כזאת למשל:
כעת, שלשלו לתוכה שקל אחד עבור כל תצלום שתפרקו לכונן המחשב שעל שולחנכם (כן, שקל. פחות ממחירו של תצלום בפילם, כך שעשיתי לכם הנחה). קחו לכם מן הקופה שני שקלים בתמורה לכל תצלום שתעלו לרשת ועשרה שקלים בתמורה לכל תצלום שתדפיסו. אני בטוח שבסוף השנה ישאר לכם סכום שיספיק להשתתפות בסדנת צילום נחמדה...
.

רעיון

חשבתי על האפשרות לערוך סדנת צילום שתשים במרכז את דרך החשיבה של "העין". משהו קטן. שמונה עד עשרה משתתפים, כמה שיחות, עבודה אינטנסיבית, אוכל טוב, בילוי משותף. סדנה שתתבסס על הפריה הדדית ורב שיח, לא על העברת מידע חד סטרית. מה דעתכם?

.

יום ראשון, 25 במרץ 2012

Ignorance is bliss

אזהרה: אני כותב את הדברים מנקודת ההשקפה של משתמש בציוד צילום המיוצר בידי אחד היצרנים המושמצים ביותר. אל תקחו אותם באופן אישי. נסו להתייחס אליהם ברמה הפילוסופית.
 
לפעמים נדמה לי שיושבי הפורומים שעניינם ציוד צילום הם חבורה של פגועי נפש. הם סובלים משלל קונדיציות: מאניה-דפרסיה, תסמונת אספרגר, תסמונת טורט וסכיזופרניה. כמה מהם מפגינים יותר מתסמונת אחת, אומללים שכמותם. אחרת לא ניתן להסביר את ההתנהגות המופרעת שלהם. למה אני מתכוון? לפניכם מספר דוגמאות נפוצות:

תסמונת הפסילה: תסמונת זו מתגלה כאשר תכונה אחת בודדת ושולית של פריט כזה או אחר מטרידה את מנוחתו של משתתף עד כדי פסילה מוחלטת לא רק של אותו פריט ספציפי אלא של כל הציוד שיוצר בידי אותו יצרן מאז ומעולם. אותו משתתף ממילא לא השתמש בציוד מאת היצרן המושמץ כך שלא היתה לו ההזדמנות להיפגע באופן אישי, אבל העובדה הזו אינה מפריעה לו לחזור על טענותיו שוב ושוב. דוגמאות לכך יכולות להיות מיקומם של תפסני הרצועה, צבעה של עדשה, נקודת חולשה בנעילה של דלת כרטיס הזכרון, מיקום לא נוח של כפתור ה-chimping ועוד כהנה וכהנה. לעתים הופכת הפסילה הזאת למוסכמה כללית (ראו מקרה "הכדורים הלבנים" באחת המצלמות שיצאו לשוק בשנה האחרונה ומקרה "הנקודות האדומות" במצלמה אחרת), למרות שהעילה לה לעולם לא תתגלה בשימוש סביר בציוד. משעשע במיוחד לחזות בתופעת ההיפרבולה: כיצד עניינים שוליים כאלה תופחים תוך זמן קצר למימדים מפלצתיים.

תסמונת המיקרוסקופ: כל מי שנחשף מפעם לפעם למאמרים מדעיים, למצגות עסקיות או לדוחות רבעוניים נתקל בתופעת המיקרוסקופ. זוהי שיטה המשמשת את מציג המידע על מנת להסב את תשומת הלב של הקורא לפרטים מסויימים בעודו מפחית מחשיבותם של פרטים אחרים. ניקח, למשל, דוח השוואה בין רבעונים. אם עלי להציג שיפור בתוצאות, סביר להניח שאצייר גרף כזה:


לעומת זאת, אם חלה הרעה בתוצאות, אעדיף להציג את הנתונים בדרך זו:


בפורומים האלה נהוג להציג הבדלים קלים בין מוצרים דומים באופן מודגש ומופרז. שוב, תשומת הלב המלאה ניתנת לתכונה אחת בלבד של הציוד המדובר תוך התעלמות מוחלטת מהבדלים אחרים שעשויים להפוך את התמונה על פיה. למשל, הבוקר נהניתי לקרוא על כך שמצלמה אחת היא עפר לרגליה של מצלמה שניה רק על סמך ההבדלים בכמות הרעש האלקטרוני של החיישנים שלהן ב-ISO3200. זאת על אף העובדה שלרשות משתמשי מצלמה א' עומד מגוון גדול של עדשות מהירות שמשתמשי מצלמה ב' יכולים רק לחלום עליו. בנוסף לכך, אני מניח שרובנו הגדול אינו רואה צורך בהגברת רגישות החיישן לערך כזה לעתים קרובות. האם לא מוטב היה להשוות את שתי המצלמות בתנאים שימושיים יותר? עולה בי חשד קל שהכותב מתעניין בהבדלים בין מצלמות הרבה יותר מכפי שהוא מתעניין בשימושים שלהן. הלוואי שהוא היה היחיד: למעשה רוב הדיונים בפורומים המדוברים נסובים על הבלים שאין בינם לבין צילום דבר וחצי דבר. בדרך כלל ההבדלים הנידונים קטנים כל כך עד שאי אפשר להבחין בהם בעין בתצלומים מודפסים. לעתים קרובות הכותבים נזקקים למבחנים מקצועיים אנליטיים על מנת לשים את האצבע על הבדל כזה או אחר ב"ביצועים" של שני פריטי ציוד. מה שמעציב אותי הוא הרצינות בה מתקבלים ההבלים האלה – רבים מחליטים על רכישת ציוד על סמך מבט ביקורתי דרך עין המיקרוסקופ במקום להתייחס לתכונות שימושיות שעשויות לתרום לצילום שלהם במידה משמעותית.

תסמונת הכשל הקוגניטיבי: יושבי הפורומים מייחסים חשיבות עליונה למלה הכתובה. הם מתעקשים להבין הכל ברמה המילולית ואינם מתיימרים להתעלות לתפקודים קוגניטיביים גבוהים יותר שיאפשרו להם להבחין במטאפורה, באירוניה או בהומור. אם תכתוב שהלחמת אל המצלמה שלך עדשה מסוימת יטענו כנגדך שהוויתור מצדך על האפשרות להחליף עדשות הוא טפשות לשמה, מה גם שהלחמה עלולה לגרום נזק בלתי הפיך למעגלים האלקטרוניים ולכשלים בתקשורת שבין המצלמה והעדשה. יתכן שדבריך אף יזמינו דיון מלומד שעניינו סוג האלקטרודות המועדף בהלחמת עדשות למצלמות. אם תכתוב שהמצלמה שלך עונה על צרכיך ולכן לא תחליף אותה בדגם חדש שיצא זה עתה לשוק תקבל תגובות שיטנה שיוכיחו לך עד כמה אתה טועה ויוכיחו אותך על הניסיון הנואל להטעות אחרים. ביטוי נוסף לכשל הקוגניטיבי הוא האפקטיביות של שימוש בלשון בוטה: כל דאלים גבר. לא חשוב אילו שטויות תכתוב, אם תחזור עליהן מספיק פעמים ותשתמש בביטויים חזקים כדי שלא תותיר מקום לספקות באשר לעמדתך – סופך שתשכנע את לב הקונצנזוס בצדקתך. במיוחד אם תמצא מראה מקום, ולו איזוטרי, שיתמוך בדבריך במספרים.

כבר מזמן הגעתי למסקנה שהשתתפותי בפורומים כאלה מיותרת. זאת מאורת צפעונים שאין בה מקום לבני תרבות - שומר נפשו ירחק. הבוקר רק הצצתי ומיד נפגעתי.
.

גדות הירדן


.

יום שבת, 24 במרץ 2012

החיישן השחור לבן: חסרונות, יתרונות ומי צריך את זה בכלל?

השמועות מדברות על כך שלייקה, היצרנית הוותיקה והאקסקלוסיבית של ציוד מכאנו-אופטי, עתידה להכריז בעשרה במאי על מצלמה חדשה ובה חיישן חסר מטריצת צבעים. משמעות הדבר שהמצלמה הזאת תוכל להפיק תצלומים מונוכרומטיים בלבד. זה נראה מוזר: מי ירכוש מצלמת שחור לבן בעשור השני של המאה ה-21? זאת אפילו לא שאלה של מחיר (לא שהמצלמה הזאת, אם אכן תופיע, תהיה זולה). באופן פרדוקסלי, אם ברצונך ליצור תמונות מונוכרומטיות כדאי שחומר הגלם שלך יהיה צבעוני. התצלום הצבעוני מאפשר גמישות רבה בהמרה למונוכרום, שכן ניתן להשתמש בגוון כבמשתנה רציף שעל פיו תוגדר הטונאליות של התמונה המונוכרומאטית. ניתן להקצות לכל אחת משכבות הצבע משקל משלה, שיבוא לידי ביטוי בדרגת הבהירות של כל גוון בתמונה המומרת. הדבר דומה לשימוש בפילטרים הצבעוניים אותם הרכבנו על העדשות בימי קדם כשצילמנו על גבי פילם שחור לבן. כל צלם מתחיל ידע שפילטר אדום מכהה את השמיים ומגביר את הניגודיות ביניהם לבין העננים בימי הקיץ. כשצילמנו פורטרטים נהגנו להשתמש בפילטרים ירוקים שהדגישו את השפתיים בפני המצולמים והכהו במקצת את העור. פילטרים כתומים שימשו על מנת להקטין את השפעות האובך על הקונטרסט בתצלומי נוף ובעת שימוש בעדשות טלה-פוטו ולחילופין, פילטרים כחולים נועדו לקבלת תצלומים מעורפלים במקצת.

תצלום צבעוני
המרה עם הדמיה של פילטר אדום
המרה עם הדמיה של פילטר ירוק
הפילטרים הצבעוניים ששימשו בצילום שחור לבן היו גסים למדי. לא ניתן היה לשלוט במידת ההשפעה שלהם על התצלום ורק צלמים מנוסים מאד ידעו לצפות מראש כיצד תיראה התוצאה. כלי העיבוד הדיגיטליים המצויים בידינו כיום משוכללים לעין שיעור: לא רק שאפשר לקבוע את עוצמת האפקט, אלא שניתן לדמות "ערבוב" של פילטרים בצבעים שונים וליישם את השפעתם רק בחלקים נבחרים של התמונה.
חיישן חסר מטריצה צבעונית יהיה שחור לבן ברמה הבסיסית ביותר: אפילו קבצי ה-RAW שהוא יפיק יחסרו את נתוני הצבע. הערכים הטונאליים של התצלומים ייקבעו על פי ערכי הבהירות של הסצנה המצולמת ואם ירצה להשפיע עליהם, יאלץ הצלם לחזור לימי הפילטרים הצבעוניים הפיזיים. מכאן יוצא שלא רק שמצלמה כזאת לא תוכל לצלם בצבע, אלא שאפילו התצלומים המונוכרומטיים שהיא תפיק יהיו, לפחות באופן בסיסי, קשיחים יותר מאשר אלה שניתן להשיג במצלמה צבעונית וקשים יותר למניפולציה. ובכל זאת, למצלמה כזאת יהיו גם שלושה יתרונות מהותיים על פני כל מצלמה קונוונציונאלית:
  • רמת הפירוט של החיישן תהיה גבוהה מאשר זו שמאפיינת חיישנים "צבעוניים" בעלי מניין מגה-פיקסלים דומה: ראשית, חיישן שחור לבן ימנע את הצורך בפילטר AA ושנית, חסרונן של שכבות הצבע ימנע את הצורך באינטרפולציה (אותו תהליך המכונה de-mosaicing).
  • רמת הרעש הדיגיטלי בערך רגישות נתון תהיה נמוכה יותר ויהיה קל יותר "לנקות" ממנו את התמונות (היעדר רעש כרומאטי).
  • הטווח הדינאמי האפקטיבי של החיישן יהיה גדול יותר עקב הסרת המגבלה הנובעת מרגישותו הדיפרנציאלית של הסיליקון לאורכי גל שונים.
כתבתי שהיתרונות האלה יהיו מהותיים, אבל האם הם יהיו גם שימושיים? אינני סבור כך. כיום אפשר להשיג תוצאות מצוינות גם במצלמות הקונוונציונאליות והשיפורים הצפויים באיכות התמונה ישארו אקדמיים. רק פרפקציוניסטים חסרי תקנה וטכנולוגים מובהקים יטרחו ולו לחפש את ההבדלים בפירוט, בטווח הדינאמי ובנקיון הקבצים מרעש אלקטרוני.
ואף על פי כן יימצאו רוכשים רבים למצלמה הזאת. אלה יכללו כמובן את אותם בעלי ממון משוגעים לדבר שלא יוכלו לסבול את קיומה של מצלמת לייקה שאינה נמצאת ברשותם. אחרים – כבר דיברתי עליהם למעלה – יזדקקו ליתרונות האובייקטיביים שחיישן שחור לבן עשוי להציע, אפילו אם הם בעיקר תיאורטיים, לצורך שלוותם הנפשית. ויהיו גם אותם אמנים שמחכים מזה זמן רב לתחליף הדיגיטלי של פילם שחור לבן. צלמים כאלה זקוקים למגבלות שמצלמה כזאת תציע להם על מנת שיוכלו למקד את התהליך היצירתי שלהם בדברים החשובים. אני יודע שזה נשמע מופרך (הרי אפשר "להורות" לכל מצלמה שתפיק תמונות מונוכרומטיות), אבל עבור אחדים מאיתנו, שאינני נמנה איתם, יצירה של אמנות אמיתית דורשת מגבלות אמיתיות. אני מבין את זה ומכבד אותם עד מאד.
לעתים אנחנו נתקלים בצלם המשתמש בציוד שאיננו נכלל בזרם המרכזי, אם זו מצלמה קומפקטית, עדשה מיושנת, מצלמת פילם או מצלמה לומוגרפית (ובעתיד אולי מצלמת שחור לבן דיגיטלית). אנחנו מתפתים לרמוז לו בעדינות שהגיע הזמן לעבור הלאה, שהכלים החדשים ירחיבו את מרחב האפשרויות שלו מעל ומעבר לזה שעומד לרשותו, שהעולם עובד אחרת. כל כך קל לנו להניח שאותו צלם חולק איתנו את אותם צרכים. איך יכול להיות אחרת? ובכן, לפעמים אנחנו לא מבינים. וזה בסדר גמור. יחי המגוון.

André Kertész, Carrefour, Blois, 1930
.

יום שישי, 23 במרץ 2012

שתי המלצות חמות

ידידת המערכת Aya Wind פרסמה באתר שלה סדרת תצלומים חדשה בשם Beit Zvi - Performing Arts. הסדרה מהווה הישג עריכתי (יש מלה כזאת?): תחושת המועקה הולכת ומתחזקת מתצלום לתצלום עד שהיא כובשת אותך. יחד עם זאת, האתנחתות השזורות פה ושם עושות אותה שקטה ומעודנת מכפי שעלולה היתה להיות. התצלומים מלאים באלימות מרומזת. קל היה להיגרר אחריה וליצור סדרה דרמטית וצעקנית, אבל הטיפול של הצלמת בחומר המצולם יצר עבודה שנעים להתבונן בה. הטעם הנותר בפה אינו מר אלא רק מריר.

Aya כתבה:
הסדרה (...) מבוימת לחלוטין על ידי, במשך כחודשיים בביקורים חוזרים בבית צבי. בכל צילום כזה נכחנו המצולם (סטודנט למשחק), אני והמצלמה. התעקשתי על אינטימיות ושקט בכל אינטרקציה. ההנחיה הבסיסית היתה, "לשחק" מוות, מתוך הבנה כי השקט הטונוסי, הפיזי, הריק המחשבתי, וניטרול ה"משחק" היומיומי שלהם יביא את מהותם אל פני השטח.
Photograph: Aya Wind

Volcman (ג'וש ת"ג), ידיד נוסף של המערכת, מתאר בסדרת פוסטים מעניינת בבלוג שלו את קורותיו בעת צילום פרוייקט אישי שנושאו חיי הלילה של תל אביב. הפרוייקט עדיין רחוק מהשלמתו, אבל ההצצה לתוך תודעתו של צלם שיוצא לחקור נושא לא מוכר מרתקת אותי. בדרך כלל אנחנו נחשפים לפרוייקטים כאלה רק לאחר שהם נחתמים. לעומת זאת, במקרה של Volcman אנחנו מוזמנים להתלבט יחד איתו בשאלות הנוגעות למיקוד העבודה (היכן לצלם ובאילו נושאים ספציפיים לבחור), למאפיינים הצורניים שלה (למשל, צבעוני או שחור לבן) ולקשיים פיזיים ופסיכולוגיים איתם עליו להתמודד (עייפות, קור, חששות לבטחונו והקושי להתקרב לזרים ולפתוח איתם בשיחה). עד עתה התהליך מעניין יותר מהתוצאה, אבל אני משוכנע שהפרוייקט של Volcman יעלה יפה.

Photograph: Volcman
.
Google Analytics Alternative