מה יקרה אם נשמור במחשב / נעלה לתצוגה ברשת רק תצלומים שאנחנו אוהבים עד כדי כך שהיינו מדפיסים אותם ותולים על אחד מקירות ביתנו? לצעד כזה יהיו השלכות מיידיות על הצילום שלנו.
סביר להניח שכמות התצלומים שאנחנו יוצרים תרד במידה ניכרת. כמה אתם חושפים? כמה תצלומים יצרתם בטיול האחרון שלכם? אני מניח שהממוצע עומד על כמה מאות טובות, אולי אפילו אלף. כמה מן התצלומים האלה הגיעו לשלב של עיבוד? שלושים? ארבעים? כמה מהם הדפסתם במימדים העולים על 10X15 סנטינטרים? לכל היותר שלושה או ארבעה. אתם מבינים לאן אני חותר. רוב התצלומים שלנו, לפחות שמונה מכל עשרה, אינם ראויים כלל לתצוגה. הם בבחינת זבל דיגיטלי שממלא את המחשבים שלנו, אבל מאחר שכבר יצרנו אותם אנחנו שומרים אותם ב"ארכיון" ואפילו מגבים אותם. אולי פעם נזדקק לתצלום כלשהו מסיבה כזו או אחרת. ובכן, האמת המרה היא שלא נזדקק לאף אחד מהם. הם לעולם לא ימלאו אותנו בחדווה כמו התצלומים הנבחרים שלנו. לעולם לא נתגאה בהם ולא נציג אותם לראווה. לא, אינני מציע לכם למחוק אותם. מה שנעשה נעשה. השאלה שאני שואל פשוטה: מדוע צילמנו אותם? הרי ברוב המקרים עוד לפני שחשפנו היה ברור לנו שהתצלום שניצור אחד יהיה דינו. כשכל פריים עלה לנו שקל או שניים היתה בנו מעט משמעת. חשבנו פעמיים לפני שחשפנו. זה מובן. האם העובדה שכיום המחיר השולי של התצלום הבודד אפסי שינתה משהו? האם יצירתו של תצלום "טוב", כזה שגורם לנו הנאה מיוחדת ופונה אל הרגשות/האינטלקט/המטען התרבותי שלנו הפכה לפונקציה של הסתברות סטטיסטית עם המעבר שלנו לצילום דיגיטלי? כמובן שלא.
היכולת להציץ בתצלום מיד לאחר החשיפה אמורה היתה להקטין את כמות התצלומים שאנחנו יוצרים: מרגע שהפקנו מן הסצנה שלפנינו משהו שמניח את דעתנו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרפות מכפתור החשיפה ולתת למוחנו הקודח לנוח קמעא. ובכל זאת אנחנו ממשיכים. אולי בגלל משהו שקראנו באיזשהו בלוג או ספר. אולי משום שאנחנו אוהבים להביט בעולם בעין אחת דרך חלון קטן. אולי מפני שאנחנו אוהבים את מגע המצלמה בכפות ידינו ואת קול נקישת התריס. מניסיוני, האיכות נמצאת ביחס הפוך לכמות. על מנת לצלם היטב עלינו להישאר רעננים, פתוחים לראיה שלנו, ערניים לסצינה שלפנינו. כמעט בכל תצלום טוב יש הפתעה - מרכיב לא מתוכנן, קומפוזיציה שאיננה נעתרת לכללים, אינטראקציה בלתי צפויה בין שני אלמנטים בפריים. ההפתעות האלה מתרחשות לנגד עינינו כל הזמן, אבל אנחנו לא רגישים מספיק על מנת לצפות אותן מראש או אפילו לראות אותן. מדוע? מפני שהעין שלנו עייפה מהצצה ממושכת דרך העינית או מפני שאנחנו פה כדי לצלם משהו אחר או מפני שלא הספקנו למקד את העדשה ולקמפז מחדש. לכן אנחנו חוזרים אל הפעילות האגבית, המוכרת היטב, של העלאת גירה יצירתית. רק כך נוכל למלא את "המכסה היומית" שלנו. כן, גם אני אשם בזה לפעמים. מודה.
כשאני קורא פוסטים ישנים שכתבתי אני תמיד מיצר על נימת הטרוניה שעולה מהם. לא ידעתי שאני עד כדי כך נרגן. אז על מנת להימנע מעוד פוסט שכולו תוכחה, הנה תרופה להרגל המגונה של חשיפת היתר: רכשו לכם קופת חיסכון שבראשה חריץ דרכו אפשר לשלשל לתוכה מטבעות. כזאת למשל:
כעת, שלשלו לתוכה שקל אחד עבור כל תצלום שתפרקו לכונן המחשב שעל שולחנכם (כן, שקל. פחות ממחירו של תצלום בפילם, כך שעשיתי לכם הנחה). קחו לכם מן הקופה שני שקלים בתמורה לכל תצלום שתעלו לרשת ועשרה שקלים בתמורה לכל תצלום שתדפיסו. אני בטוח שבסוף השנה ישאר לכם סכום שיספיק להשתתפות בסדנת צילום נחמדה...
.

