יום שני, 19 במרץ 2012

שיח צלמים

ר: סליחה, איזו מצלמה זו?
אני: (אומר לו את שם הדגם)
ר: אפשר?
אני: ודאי. (מוריד אותה מהצוואר ומגיש לו)
ר: יותר כבדה מכפי שהיא נראית. (בוחן אותה מכל הכיוונים ומכוון אלי). איפה הזום?
אני: אין זום. זאת עדשת פריים.
ר: ומה תעשה אם תרצה לצלם משהו רחוק?
אני: אין לי כוונה לצלם מרחוק היום.
ר: העדשה שלי מתאימה לכל סוגי הצילום. 18-270 (מראה לי כיצד היא מתארכת ומתקצרת בסיבוב טבעת הזום).
אני: יפה מאד.
ר: תגיד, החיישן של המצלמה שלך לא קצת קטן? אני יכול לעלות ל-1600 וזה אפילו לא מזיז ל-(דגם המצלמה שלו).
אני: כן, הוא באמת קטן יותר מהחיישן במצלמה שלך. אבל העדשה מהירה.
ר: איזה F יש לה?
אני: 1.7.
ר: פששש (מביט בה בהשתאות), כל כך קטנה ו-F/1.7? יש לה בוקה יפה?
אני: לא רע, אבל היא קצרה. זאת לא "עדשת בוקה".
ר: אז למה אתה משתמש בה?
אני: היא מתאימה לסוג הצילום שתכננתי להיום. לא חשבתי לטשטש את הרקע. (מראה לו) אתה רואה, כיוונתי את הצמצם ל-F/8.
ר: אז מה הטעם בחיישן גדול? אני תמיד מצלם עם בוקה (מחזיר לי את המצלמה, מגדיל את אורך המוקד עד המקסימום, מכוון אל אשתו שעומדת במרחק מה ויורה רצף של שתי חשיפות). תסתכל איזה יופי (מראה לי את הפורטרט שצילם זה עתה).
אני: יפה מאד.
ר: תגיד, כמה היא עלתה לך?
אני: (מוסר לו את האינפורמציה)
ר: וואו, במחיר הזה יכולת לקנות (שם של דגם ברמת הכניסה) עם שתי עדשות. החיישן שלה הרבה יותר טוב ויכולת לקבל את כל טווח הזום.
אני: (מחייך) כן, אני יודע.
ר: אתה מבין, העדשה שלי לא כל כך מהירה אבל עם ISO כמו שיש לי אני יכול להשתמש בה בלי פלאש גם בתוך הבית. אולי אקנה השנה (דגם של עדשת זום מהירה). למצלמה שלך אי אפשר להרכיב הרבה עדשות, נכון?
אני: יש לי כל מה שאני צריך.
ר: ואיך איכות התמונה? אתה מרוצה?
אני: כן, היא מספיקה לי.
ר: מאז שהתחלתי להשתמש ב-(תוכנה פופולארית לעריכת קבצי RAW) כאילו החלפתי מצלמה. לא תמצא בתמונות רעש בכלל. באיזו תוכנה אתה משתמש?
אני: אני מצלם JPEG.
ר: (בוהה בי מזועזע) אין לך מושג מה אתה מפסיד. זה עולם אחר.
אני: יכול להיות. עלי לנסות. בכל אופן, אני מרוצה מהאיכות הטכנית של התצלומים שלי. אפילו בהדפסה.
ר: אתה עדיין מדפיס?
אני: כן. פחות מכפי שהייתי רוצה, אבל מידי פעם...
ר: כמה מגה-פיקסלים יש במצלמה שלך?
אני: (מוסר לו את האינפורמציה)
ר: וזה מספיק להדפסות גדולות? נניח – 40X60?
אני: אני לא מדפיס בגדלים כאלה, אבל אני חושב שזה מספיק, כן.
ר: ומה עם קרופים? עם עדשה כזאת אתה בטח קורפ הרבה.
אני: לא כל כך. אני משתדל להמעיט בזה.
ר: במצלמה שלי אין בעיה לקרופ. יש לה (כך וכך) מגה-פיקסלים.
אני: אני מתאר לעצמי.
ר: טוב, אשתי מחכה. בפעם הבאה שתחליף את המצלמה שקול לקנות (שם של יצרן מצלמות פופולארי). אתה לא יודע מה אתה מפסיד. אלה מצלמות אמיתיות. (לוחצים ידיים והוא הולך לדרכו)

וזהו. דיברנו על צילום במשך עשר דקות ולא החלפנו מלה אחת על צילום.
.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

מחרוזת אסוציאציות חופשיות

If it is only photographer and people involved in the industry really looking at the images and doing something about it then what’s the point? I don’t need a Magnum photographer to tell me my image is well composed or nicely seen and powerfully shot, although I’d be fucking thrilled if they did. What I need is Joe public to tell me that my image made him get up off his wobbly chair, forget his thirst for overpriced lager and go out and help make change.

...

כמה קל לתרץ את העיסוק האינסופי שלנו בעצמנו בקלישאה לפיה הימים בהם ניתן היה לחולל שינוי באמצעות המצלמה חלפו לבלי שוב אי שם באמצע שנות הארבעים של המאה שעברה. נכון, סיכוייו של צלם בודד (או יוצר כלשהו) להשפיע על האנושות הנם אפסיים, אבל בעצם כך היה תמיד. זה אידיאל אוטופי שאי אפשר ליישם. חלום באספמיה. קשת בענן. האנשים אינם רוצים להשתנות. טוב להם ללכת בדרכם, אפילו אם היא רעה. די בכך שהתצלומים שלנו ישנו את התנהגותו, אפילו את עמדתו, של אדם אחד. זה יהיה הישג כביר. אנחנו כבר מכירים את האדם הזה. הוא יקר לנו ולכן אנחנו מוכנים להתאמץ עבורו - לבטא את אהבתנו, את הדאגה ואת המסירות שלנו כלפיו. בתצלומים.
...
 
לתמונה יש תכונה מוזרה: היא מדברת במקומות בהם המלים אילמות. לא, היא אינה יכולה להחליף את המלים, אבל מלים לא יכולות להחליף אותה. היא דוברת שפה שונה. והיא מובנת בשפתה. כמו מוזיקה.
...
 
תצלום טוב איננו המצאה; הוא תגלית. הוא פותח צוהר אל משהו שכבר היה כאן לפניו אבל איש לא נתן עליו את דעתו. יש רגעים בהם הרוח האפורה בה אנו שרויים מפסיקה לנשוב פתאום. ראייתנו מתבהרת, מתחדדת. ואז אנחנו פנויים להתרשם. לנשום. לגלות.
...

...

פרס נובל לצילום: Watson and Crick, 1962
...

Art: Andy Warhol
...

Art: Joseph Beuys
...

כמה ציפיה יש ביריעת קנווס מגולגלת. אינך יודע אילו צבעים תגלה, אילו אוצרות. האושר שבפריסתו; המגע הקשה של הבד העבה, המרוח בשכבות-שכבות של צבע שמן; טביעות אצבע שחורות, כחולות, אדומות וירוקות. וחומות.
...

אם לכל חודש היה צבע משלו, איזה מן החודשים היה חום? אולי חודש חשוון. שם מוזר, חשוון. מה מקורו? אולי פרסי? (בדקתי) לא, אכדי: וַרְחֻ-שַׁמְנֻ. הירח השמיני. העידן השני למלכותה של אלת הירח נינגל. אין סיבה למהר. יש עוד ארבעה אחריו. ארבעת ירחי הגשם והרוח והשקט.
...

דוד שחר. יותר מדי זמן עבר מאז קראתי בספריו. מעניין יהיה לקרוא אותו שוב. אולי את המסע לאור כשדים. האם אוהב אותו שוב? האם עדיין יש זכר למלים האלה בירושלים?
...

...

כמה זמן עבר מאז הלילה הקסום ההוא? אולי שנתיים. יש לירושלים הרגעים שלה. ירושלים שנואת נפשי שבלעה את כל אהבותי.
...

...

יום שישי, 16 במרץ 2012

אמנות או קיטש?

אחת הרעות החולות ששוטפות את ספירת הצילום באינטרנט היא ההתמסרות לטעם הפופולארי. גודש התצלומים אליו אנחנו נחשפים כל הזמן פוגע ביכולתנו לחשוב בשקט, להעמיק, ליצור אמנות. הצילום הופך לדידנו לעוד דרך בה נוכל "לשווק" את עצמנו לעולם. כמו בשיווק של מוצרים, המסר צריך להיות אסתטי, נאמן לטעם הקהל, סנטימנטלי ובעיקר פשוט. זהו צילום שמבוסס על טכניקה ועל "מראה". אין צורך באמירה פילוסופית עמוקה על מנת לסחוט את ה-Wow (איזו מלה מתועבת) מקהל הצופים האלמונים. למען האמת קיטש יעשה זאת טוב יותר. לכן אנחנו יוצרים קיטש. איננו עושים זאת במודע - אנחנו לא עד כדי כך ציניים - אבל אנחנו נחשפים לכמויות גדולות כל כך של קיטש עד שכושר השיפוט שלנו מתערער. ואז אנחנו נסחפים במערבולת ומתחילים ליצור אותו בעצמנו. רק כדי לסבר את האוזן, קיטש הוא לא רק שמלות מלמלה ורודות, בלונים בצורת לבבות או תצלומים של שקיעת השמש. קיטש הוא כל מה שנוצר על מנת לפנות אל הסנטימנטים של ההמונים. הוא משתמש בתרבות הזרם המרכזי על מנת להשיג אהדה. כמו השיווק של מוצרים מסחריים.

קיטש
עוד קיטש
ועוד קיטש

יש עוד סיבה לכך שאנחנו יוצרים כל כך הרבה קיטש: הצילום per se (בלטינית - כשלעצמו). כמה פעמים יצאתם לצלם כדי ליצור תצלומים יפים? אני בטוח שאתם עושים זאת לעתים קרובות. ובכן, כשאנחנו מצלמים למען הצילום עצמו, כשהצילום הופך מאמצעי למטרה, מה שניצור יהיה כמעט בהכרח דל, שטחי ובלתי משמעותי (בהקשר זה זכורה האימרה של Gary Winogrand: "אני מצלם כדי לראות איך הדברים נראים כשהם מצולמים"). זה קורה מפני שאנחנו מקדישים את מלוא הריכוז שלנו לעבודת הצילום במקום להפנות אותו למה שמתרחש מסביבנו, לניואנסים הדקים של אור וצל, לריחות, לטעמים, לפני האנשים, לקולנו הפנימי. על מנת ליצור אמנות עלינו להתכוון. להיות מונעים בכוחו של צורך לומר משהו חשוב.

הצילום משרת מטרות רבות: אנחנו מצלמים על מנת לזכור טוב יותר כיצד נראו האנשים היקרים לנו, על מנת ליצור רשומות אישיות, על מנת לשתף אחרים בחוויות שלנו. יש מי שמצלם כדי לתעד את ההיסטוריה הציבורית, יש מי שמצלם על מנת להתפרנס, אחרים משתמשים בצילום כדי ליצור אוסף נתונים ורבים אחרים מצלמים על מנת שיהיו להם חפצים יפים לקשט בהם את קירות ביתם או את הבלוגים שלהם.
לעתים רחוקות אנחנו מצלמים כדי לבטא את המחשבות הכמוסות שלנו, את השמחה או את הכאב שאנחנו חשים. רק כשאנחנו מצלמים כדי לממש את המטרות האלה אנחנו יוצרים אמנות, בין אם אנחנו מציגים אותה לראווה ובין אם לא.

.

יום חמישי, 15 במרץ 2012

חידושים והמצאות

יצרני המצלמות מתאמצים להכניס במוצרים שלהם תכונות מגוונות ככל האפשר על מנת לפתות רוכשים לבחור דווקא בהם. כצלם ותיק למדי, אני נוטה להעדיף מצלמות פשוטות להפעלה. כאלה שקל "לנהוג" בהן. אינני משתמש כלל ברוב התכונות של המצלמות שלי. אני זקוק רק לדרך נוחה ומהירה לקבוע את מפתח הצמצם ואת מהירות התריס, לכפתור נעילת חשיפה, לעינית גדולה ובהירה ולמיקוד אוטומטי מדויק במהירות סבירה (בעצם יכולתי להסתפק במיקוד ידני ברוב הסיטואציות). רוב הפירוטכניקה המוצעת במצלמות החדשות (אלה שיוצרו בשלוש השנים האחרונות) אינה יותר מסדרת גימיקים חביבים יותר או פחות. כך לפחות חשבתי. כמה מן התכונות האלה מקלות מאד על עבודת הצלם ובעיקר מזרזות אותה באופן ניכר.
קחו למשל את תכונת הפנורמה האוטומטית שנתמכת כיום במצלמות רבות, מקומפקטיות וטלפונים סלולאריים ועד מצלמות SLR חצי מקצועיות. נכון שאפשר לתפור את הפריימים בעזרת תוכנות מחשב שלא רק ימצאו עבורכם את קווי החפיפה המדויקים אלא גם "יחליקו" את ההבדלים הטונאליים בין הפריימים המרכיבים את הפנורמה. מצד שני, אם אפשר לעשות זאת תוך כדי הצילום אז למה לא? הזמן יקר. המצלמה אפילו תנתח עבורכם את הסצנה. כל שעליכם לעשות הוא להטות את המצלמה באיטיות והיא כבר תרים את התריס בעצמה, בדיוק במקום הנכון.
המיקוד האוטומטי המבוסס על השוואת פאזות היווה פריצת דרך כמעט פלאית בתפר שבין שנות השמונים לשנות התשעים. מאז, במשך קרוב לשני עשורים הוא לא השתנה בהרבה במצלמות המתקדמות. נכון, המצלמות הדיגיטליות הקומפקטיות השתמשו בעיקרון אחר כדי למקד את העדשות שלהן, אבל המיקוד שלהן תמיד היה איטי מדי עבור רוב השימושים. והנה, לפני שלוש וחצי שנים הוצג לראשונה מנגנון מיקוד אוטומטי שהסתמך על איתור הקונטרסט (כמו במצלמות הקומפקטיות) אבל היה מהיר כמעט כמו מנגנוני השוואת הפאזות החדישים ביותר. והוא גם היה מדויק יותר. אינני יודע אם אתם מודעים לכך, אבל רוב המקרים של חוסר חדות בתצלומים, מעבר לרעידת המצלמה כמובן, נובעים ממיקוד אוטומטי שגוי. המיקוד האוטומטי במצלמות רפלקס נעשה במסלול אופטי אלטרנטיבי ועושה שימוש בחישובים מסובכים על מנת להביא את קבוצת המיקוד של העדשה למקומה הנכון. מיקוד אוטומטי מדויק דורש הרכבה מדויקת ביותר של המצלמה ושל העדשה. במקרים בהם שני המסלולים האופטיים, זה היוצר את התצלום וזה שמשמש את המיקוד, אינם קרובים זה לזה במידה מספקת התוצאה הבלתי נמנעת תהיה מיקוד "מפוספס". רק כיול מחדש של גוף המצלמה עם העדשה הסוררת יפתור את הבעיה באופן מלא. יתרונו של המיקוד המבוסס על איתור קונטרסט בכך שהוא אינו מניח דבר מראש: הוא מורה למנוע המיקוד של העדשה לדחוף את קבוצת המיקוד קדימה או אחורה רק במעט, וחוזר חלילה עד השגת קונטרסט מירבי. מנגנון מיקוד כזה איננו "יודע" כמה על קבוצת המיקוד לנוע. כל צעד כזה נבחן בהשוואה לצעד הקודם.לכן אין צורך בתקשורת דו כיוונית מורכבת בין הגוף והעדשה על מנת להשיג תוצאה מדויקת. יתרון נוסף של מיקוד הקונטרסט הוא שפע האינפורמציה: מנגנון המיקוד עושה שימוש בחיישן התמונה הראשי של המצלמה, שהוא מפורט בהרבה מחיישני המיקוד של מנגנוני הפאזות. לכן הוא מאפשר זיהוי דגמים, שאיננו אפשרי בחברו. השימוש בזיהוי דגמים מודגם, למשל, במיקוד עוקב: הצלם יכול לנעול את נקודת המיקוד הנבחרת על מקטע מסויים של הסצנה והמצלמה תעקוב אחר אותו מקטע ותבטיח שישאר ממוקד אף אם יזוז ממקומו. הנה כך. יישום נפוץ אחר של זיהוי דגמים הוא זיהוי הפנים והעיניים והמיקוד שלהם. החיסרון הגדול של מיקוד הקונטרסט נמצא בחוסר ההתאמה שלו, לפחות לפי שעה, לצילום של אובייקטים שנעים במהירות לכיוון המצלמה או ממנה והלאה. המעבדים פשוט אינם מהירים מספיק על מנת לחשב תנועה כזאת, במיוחד תוך כדי חשיפה רציפה. אחדים מן היצרנים פתרו את הבעיה בכך שציידו כמה מהמצלמות שלהם במערכת מיקוד אוטומטי כפולה. מיקוד הקונטרסט המדוייק פעיל כל עוד הצלם מתמקד באובייקט נייח. כשהאובייקט מתחיל לנוע הפיקוד ניתן למנגנון השוואת הפאזות, המהיר יותר. השכלולים האחרונים במיקוד האוטומטי אינם מעניינים אותי במיוחד למעט העובדה שהם הופכים אותו למדויק יותר. בדרך כלל אינני מצלם גופים שנעים במהירות ואין לי צורך בזיהוי פנים אוטומטי. אני יודע לזהות אותם בעצמי ואפילו למקד את העדשה אליהם.
תכונה אחרת בה מצוידות לאחרונה מצלמות רבות היא מסך המגע. ראו אותו כאן. יש לו שני שימושים: הראשון מטרתו לעשות את הניווט בהגדרות המצלמה מהיר ואינטואיטיבי יותר ולהקטין את המצלמה ע"י חיסכון בפקדי שליטה. למרות שלאחרונה אני משתמש בטלפון סלולארי "חכם", אינני חסיד של הממשקים האלה. הם דורשים קואורדינציה בין העין והאצבע ומקשים על השימוש במצלמה באור חזק. השימוש השני של מסך המגע הוא בחירה מהירה ואינטואיטיבית של נקודת המיקוד. במצלמות מסוימות אפשר להשלים את העבודה באופן אוטומטי, כלומר כל נגיעה במסך תפעיל את מנגנון המיקוד וכשזה יושלם החיישן יחשף. כמה נחמד שאפשר לצלם מבלי לגעת במחשף. לפעמים אתה לא רוצה שיידעו ובמקרים אחרים זה יכול להוות טריק מסיבות חביב.
החידוש הטכנולוגי המשמעותי ביותר בשנים האחרונות (לדעתי) הוא העינית האלקטרונית האיכותית. העינית הזאת היא למעשה מסך קטן, מהיר ומפורט שמציע לצלם הצצה על החיישן בזמן אמת. היתרון הגדול של צפיה דרך עינית כזאת על פני צפיה בעינית אופטית הוא התצוגה המוקדמת של התצלום הסופי. עוד לפני החשיפה. שינוי פרמטרים כמו פיצוי החשיפה, האיזון הלבן, ה-aspect ratio והרוויה בא לידי ביטוי בתצוגת העינית ומאפשר רמה גבוהה יותר של שליטה בתוצאה. בעינית כזאת אפשר להציג הרבה יותר אינפורמציה מאשר בעינית אופטית. ניתן לבקש מהמצלמה שתבליט את קווי הגבול בין משטחים באזורים הנמצאים בפוקוס (peaking), שתסמן את האזורים הצפויים להופיע בתצלום הסופי כהבהקים לבנים או כצללים שחורים או להציג את הפלס האלקטרוני בעינית (עוד חידוש מרענן). העיניות האלקטרוניות החדשות בהירות יותר מאלה האופטיות בתנאי תאורה לקויה או כאשר הצמצם סגור (במקרים בהם מורכבת על המצלמה עדשה ידנית). יתרון נוסף שלהן: הן אינן זקוקות לפריזמת זכוכית גדולה ובמקרים מסויימים אפשר אפילו להסיר אותן מהמצלמה כשאין בהן צורך. וכמובן, הן מאפשרות הקרנה פרטית (מאד) של תצלומים השמורים בכרטיס הזכרון.
עוד לא דיברתי על ה-HDR האוטומטי (הבזוי), על ה"מצבים היצירתיים" שנוספו למעבדי התמונה, על ה-live bulb החדשני ועל כישורי הסרטת הוידאו שנוספו פתאום למצלמות הסטילס המתקדמות אבל אתם כבר מבינים: חווית הצילום הולכת ונעשית משוכללת יותר, מאתגרת יותר ומהנה יותר. לפעמים אני נהנה לשחק עם הפונקציות האלה, אבל עדיין אין תחליף לנעילת חשיפה פשוטה. הטכנולוגיה עלולה, אם לא נזהר, להסיח את דעתנו מן האמת בצידה השני של העדשה.
.

יום רביעי, 14 במרץ 2012

אם התמונות שאתה יוצר לא טובות מספיק...

אחת מאמרות השפר הידועות ביותר בז'רגון הצילומי מיוחסת ל-Robert Capa:
If your pictures aren’t good enough, you’re not close enough
קאפה (1913-1954) ייסד במידה רבה את הפוטוג'ורנליזם המודרני. דמותו נערצת עד היום ומהווה מודל לחיקוי בקרב זן מיוחד של צלמי עיתונות, הלא הם "צלמי המלחמות" (גם כשהם מצלמים בעיתות שלום הם נותרים במהותם צלמי מלחמה. אתם יודעים על מה אני מדבר). קראתי את האוטוביוגרפיה של קאפה. הוא היה הרפתקן עם מצלמה ביד, מכור לאדרנלין, אדם חסר סבלנות, אגוצנטרי ובודד. הוא נמשך לסיטואציה, לסכנה ולדרמה שבה. האנשים הבודדים שפעלו בסיטואציות שצילם עניינו אותו פחות. הם שימשו לו ניצבים, חסרי ערך בפני עצמם, אנונימיים. אתם מכירים את התצלום הזה:

Robert Capa, Loyalist Militiaman at the Moment of Death, Cerro Muriano, September 5, 1936
העניין שלנו בסיטואציה המתוארת בו הוא פלקאטי. האיש שמופיע בו אלמוני. קאפה מעולם לא טרח לברר מיהו אותו חייל שהנציח ברגע מותו, מהו סיפורו, האם השאיר אחריו ילדים? שירים? יומן? כל אלה לא עניינו אותו. מרגע שיצר את אותו תצלום דרמטי, אייקוני, סיים את עבודתו. אפשר להמשיך הלאה, אל החייל המת הבא.
אבל לאמרה של קאפה יכולה להיות משמעות נוספת. מה אם נחשוב על סוג אחר של קירבה, כזאת שאיננה פיזית בלבד? זה הרי יעשה את המשפט הזה נכון עוד יותר. ככל שנכיר את האנשים שאנחנו מצלמים כך התצלומים שלנו יהיו משמעותיים יותר, חזקים יותר (לפחות בעינינו ובעיני המצולמים) ו"טובים" יותר. אינני מדבר על צילום מבוים; אני מתכוון לאמון בין הצלם לבין המצולם. לאמפתיה. להומאניות. קחו למשל את הז'אנר המכונה "צילום רחוב": הכלל הראשון שלו הוא קירבה. על הצלם להימצא במרחק קטן ככל האפשר מהנושא האנושי שלו על מנת שזה יתפוס את מירב תשומת הלב בתצלום. שימוש בעדשה ארוכה לא יעבוד כאן. הוא יבטל את הרקע ובכך יוציא את נושא התצלום מהקשרו המרחבי. אבל האם הקירבה הפיזית היא ביטוי לקירבה אנושית? חוששני שלא. צילום הרחוב הוא בהגדרתו מציצני במקצת. הגיבורים שלו אנונימיים - דמויות אלמוניות בסיטואציה סביבתית שתפקידן למלא חללים בקומפוזיציה. תצלומי "רחוב" טובים יציעו למתבונן רמזים לאנושיות: הבעת פנים מעניינת, אינטראקציה בין שתי דמויות או אפילו ביטוי של רגשות, אבל האנונימיות תישאר בעינה. הקירבה הפיזית של המצלמה היא רק קירבה פיזית.

יצירת אמון היא אתגר. במיוחד כשלפניך אדם זר. אין די בטכניקות שמטרתן הסוואת כוונותיך: אולי הן יעזרו לך לתפוס סיטואציה ספונטאנית, אבל ערכו הרגשי של התצלום שתפיק יהיה קטן ברוב המקרים. אזור אומץ. צור קשר עין. פתח בשיחה קצרה. נכון, זה לא יהיה "צילום רחוב" לשמו. זה יהיה סתם צילום מעניין.

.

יום שלישי, 13 במרץ 2012

Taryn Simon


Taryn Simon היא צלמת אמריקנית אשר עבודתה עוסקת במגוון סוגיות חברתיות ואנושיות שנויות במחלוקת. בשנים האחרונות היא עוסקת בחשיפת עשרות אתרים ומראות נסתרים מן העין. 
בפרויקט המעניין שלה - An American Index of the Hidden and Unfamiliar היא עוסקת  בדברים שקיימים בתוך גבולות ארצות הברית ואנחנו לא יכולים לראות אותם. היא בוחנת את התרבות דרך תיעוד של נושאים מתחומי כולל: מדע, ממשל, רפואה, בידור, טבע, ביטחון, דת. 
מה שמעניין בעבודה שלה זו העובדה שהיא לא מסתפקת רק בצילום של אותם מקומות אלא גם מצרפת לכל אחת ואחת מהתמונות טקסט מפורט שבה היא מסבירה את מה אנחנו רואים ובכך נותנת עוד הצצה לתוך הנסתר והחבוי.
הטקסט הוא עוד כלי עבודה - בכך היא מחברת בין הטקסט הכתוב לתמונה.

יחידת קירור קריוגנית המאחסנת את Robert Ettinger ואשתו – חלוצי הקריוגניקה (צילום: Taryn Simon)
מוטות דלק גרעיני באתר פסולת גרעינית פולטים קרינת צ'רינקוב (צילום: Taryn Simon)
חלק מרכזי בעבודתה (לטענתה 90%) הוא לא הצילום אלא מה שהיא צריכה לעבור עד שהיא מגיעה למקום שאותו היא צריכה לצלם - מדורי הביורוקרטיה. לא תמיד היא מצליחה לצלם את מה שהיא רוצה, לדוגמא - דיסנילנד סרבו לכך שהיא תבוא לצלם כי היא עלולה לפגוע בקסם של המקום.

יש לה עוד פרויקטים מעניינים מאוד שניתן לראות ולקרוא כמו:

הרצאה של Taryn Simon באתר Ted על העבודה שלה ועוד - http://www.ted.com/talks/taryn_simon_photographs_secret_sites.html
.
Google Analytics Alternative