ריקוד לגשם

.

סופקיץ

.

על בשלות הצילום הדיגיטלי ומצב השוק

בחמש השנים האחרונות הלכה והואטה ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הצילום הדיגיטלי. זה קרה מכיוון שהאלקטרוניקה ובכללה עיבוד האותות הלכה והתקרבה לבשלות (לפחות מבחינתו של המשתמש). מאז שנת 2007 לערך לא חלו פריצות דרך גדולות ותהליך המחקר והפיתוח עבר לפסים של אופטימיזציית הטכנולוגיה הקיימת. והנה, בחודשים האחרונים אנחנו עדים להומוגניות לכל רוחב השוק. בלתי אפשרי להבחין בהבדלים בין תוצריהן של מצלמות שונות ובמרבית המקרים אפילו בין כאלה ששטחי החיישנים שלהן שונים. השיפורים המוכנסים בדגמים חדשים על פני הקודמים להם קטנים ונוגעים יותר לפונקציונאליות מאשר ל״איכות התמונה״. פרק הזמן העובר בין הכרזה אחת לשניה ארוך מכפי שהיה בעבר משום שהחדשנות הולכת ופוחתת. הכוונה לחדשנות אמיתית, כזאת שמורגשת בשימוש; לא לגימיקים כאלה ואחרים. 

האם זה טוב לנו, הצלמים? לדעתי זה מצוין. השוויון מאפשר לצלם לבחור את הכלים המתאימים לו ביותר ולהתעלם משיקולים זרים הנובעים מפערי ארביטראז׳ כאלה ואחרים בין היצרנים. הוא אינו צריך להתלבט בגלל דגמים חדשים שעשויים להופיע כרעם ביום בהיר ולהפוך את הציוד שברשותו למיושן בין לילה. הבחירה ביצרן כזה או אחר יכולה להיות מושכלת יותר ולהתבסס על שיקולים נכונים יותר: אם בעבר חלק נכבד מן ההתלבטות נסב סביב אפשרויות השדרוג העתידיות שהביונט מציע הרי היום ההבדלים בין חיישנים גדולים, בינוניים וקטנים יותר מוגדרים היטב וכנראה שלא ישתנו בעתיד הנראה לעין. לעומת זאת, ההבדלים בצורת המצלמה ובגודלה (וגם בגודל העדשות ובאיכותן) חוזרים להוות שיקולים מכריעים בבחירת היצרן. כך היה במרבית תקופת שלטונו של הפילם וטוב שהדברים חוזרים לפניהם הנורמליים.

התזזית שאחזה בשוק ציוד הצילום בעשור האחרון הביאה לתפיסה מוטעית של הצילום בקרב חובבים רבים. האופי הטכנולוגי של הצילום הדיגיטלי משך אל התחום הזה משתמשים שמוקסמים מן התהליכים יותר מאשר מן התוצאה. לדידם תצלום ״טוב״ הוא כזה שמציג את העולם באופן מציאותי, ללא שיבושים הנובעים מן הכלים המשמשים את הצלם. חוסר חדות, גרעיניות, הבהקים לבנים וצללים עכורים הפכו במידה רבה לחזות הכל. מצלמה לא נבחנה בעושר הצבעים שהיא מפיקה או בנוחות ההפעלה שלה אלא בסדרה של פרמטרים פיזיקליים המתארים את יעילותה בקליטת אור, בקריאה נכונה שלו ובהמרה שלו לאותות חשמליים. בשנים החשוכות של הצילום הדיגיטלי גברה הכפייתיות של המדידה על הקסם שבהקפאתו ובהנצחתו של רגע משמעותי. למרבה השמחה הימים האלה חולפים מן העולם לנגד עינינו. האם מישהו זוכר עדיין את ההיסטריה ההמונית שאפפה את המחשבים האישיים לפני חמש עשרה שנה? כיצד מעבדים, רכיבי זיכרון וכונני אחסון התיישנו ביום בו נרכשו? מאז השתנה השוק וכיום אתה מחליף את המחשב שלך רק כאשר הוא מתקלקל. אין לי ספק שגם הצילום הדיגיטלי יגיע לפרקו בקרוב. פשוט, רוב המצלמות כבר טובות מספיק עבור רוב המשתמשים.

למעשה זה היה נכון גם לפני שלוש שנים. השינוי נובע מכך שהצרכנים מבינים את העובדה הזאת לאשורה ומשנים את הרגלי הרכישה שלהם בהתאם. היצרנים הגדולים, המסורתיים נתפסים לפניקה. אחרת לא ניתן להסביר את הופעתן של מצלמות בעלות חיישנים מלאים במחירים נמוכים יחסית בעוד גופי ה"קרופ" מן הסדרות הגבוהות אינם זוכים לרענון. המסר למשתמשים אינו יכול להיות ברור יותר: הגיע הזמן לזנוח את החיישן הקטן (עם כל העלויות הכרוכות בכך). זהו קו ההגנה האחרון שלהם, ביטוי לרעיון הישן לפיו "גדול יותר הוא טוב יותר". הקו שעובר בין ציוד "מקצועי" לבין ציוד "חובבני" נשבר, אבל חוששני שהמאמצים האלה להציל את הביונטים המסורתיים עוד יתבררו כשירת הברבור של טכנולוגיית הרפלקס. היתרונות שהיא מציעה (חיישן גדול, מיקוד עוקב מהיר) הולכים ומצטמצמים ואילו חסרונותיה (מימדים גדולים, עינית "טיפשה", מיקוד לא מדויק והתאמה מפוקפקת לצילום וידאו) מתבלטים.

בעתיד עוד יתרחשו מהפכות טכנולוגיות בצילום. מאמצי המחקר והפיתוח ימשכו ובעוד עשור או שניים ודאי יופיעו מוצרים אלקטרוניים ואופטיים שיעלו במידה רבה על אלה הקיימים. אולם לעת עתה נראה שחיישן הסיליקון ועדשת הזכוכית הגיעו לבשלות. המוצרים שנראה בשנים הקרובות לא יהיו אלא וריאציות של אלה המוכרים לנו. התצלומים שניתן יהיה להפיק באמצעותם לא יהיו שונים באורח דרמטי מאלה שאנחנו מכירים.

ומה על התחרות, זאת שמניעה את גלגלי הפיתוח הטכנולוגי ואת השוק כולו? מאחר שהמרדף אחר "איכות התמונה" הגיע לסיומו המוצלח, התחרות בין היצרנים תתמקד בפונקציונאליות של המוצרים שלהם. המצלמות של השנים הקרובות יהיו קטנות יותר, שקטות יותר, מהירות יותר וחכמות יותר מאשר אלה שאנחנו מכירים. המיקוד האוטומטי של המצלמות חסרות המראה יהפוך מהיר יותר ויותאם למעקב אחר גופים בתנועה. העיניות האלקטרוניות יגיעו לרמה שבה לא יורגשו הבדלים בינן לבין עיניות אופטיות מסורתיות. מנועי ה-jpeg ישופרו ויהפכו את הטיפול הפרטני בקובץ ה-Raw למיותר במידה רבה. מגמה נוספת שתתפוס תאוצה היא מצלמות ״מיוחדות״ לשימושים ספציפיים שחלקן יהיו שונות מאד במראן ובתכונותיהן מן ה"לבנים" המוכרות לנו.

המשמעות המעשית של הניתוח הארוך הזה היא כזאת:

1. אין טעם בהחלפתה של מצלמה שיוצרה אחרי 2009. ברוב רובם של המקרים המצלמות החדשות אינן עולות על קודמותיהן ככל שהדברים נוגעים לצילום סטילס. התועלת שברכישת מצלמה בעלת חיישן מפורט במיוחד - מפוקפקת. מצלמות הקרופ מגיעות לקצה היכולת שלהן ברזולוציה של 18-20 מגה-פיקסלים; מצלמות החיישן המלא מסוגלות "לספוג" 36 מגה-פיקסלים, אבל דורשות עדשות משובחות ותשומת לב מיוחדת לרעידה בעת החשיפה.
2. כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, ראוי לתת את הדעת לתכונות הפונקציונאליות של הציוד: גודל, משקל, איכות אופטית וכיו"ב מבדילים בין מערכות שונות יותר מאשר "איכות התמונה". המבחר גדול ואין צורך בפשרות גדולות.
3. הפיתוי "לעלות כיתה" ולהצטייד במצלמה בעלת חיישן 35 מ"מ גדול מאשר היה אי פעם, אבל אסור לשכוח שרכישתה של מצלמה כזאת היא רק המבוא לפרק של הצטיידות בעדשות יקרות מפז. יש לבחון היטב את תרומתו הפוטנציאלית של החיישן הגדול לצילום שלכם (רמז: היא לא משמעותית כפי שאתם חושבים).
4. אם ברשותכם מצלמה חדישה יחסית ואתם מוכרחים לרכוש ציוד נוסף, הציצו בעדשות הפריים המתאימות לביונט שלכם. בשנה האחרונה הופיעו כמה עדשות מצוינות שעשויות לתרום רבות לצילום שלכם.

.

דף חדש

במהלך הקיץ האחרון, למעשה זה התחיל עוד קודם, נמאס לי.

נמאס לי לצלם. נמאס לי לחשוב על זה ולדון ולדוש בזה. נמאס לי מהכפייתיות של כתיבת הבלוג. הקוראים הקבועים ודאי חשו במיאוס, הרי אי אפשר אחרת. בחודשים האחרונים נהניתי מן הכתיבה פחות ופחות וזה בא לידי ביטוי בתכנים שפורסמו כאן. הבלוג כירסם בי. הפסקתי לכתוב על תובנות ועסקתי בדעות, בהתנצחות עם ציבור קוראים אמורפי ומטושטש שאת הקווים לדמותו יכולתי רק לשער. הכל כדי להמשיך ולמלא את החלל הזה במלים.
כתיבה טובה היא עניין תובעני. אינך יכול לעסוק בה מבלי להקדיש לה את כולך. מבלי הצורך לומר משהו חשוב. לכמות אין משמעות. והנה, מצאתי את עצמי כותב רק על מנת להחזיק את הבלוג במצב של ציפה. "העין" הפסיק להתקדם. הפסיק להיות מעניין. בשלושים בחודש אוגוסט לא הצלחתי עוד לשאוב רוח כדי לכתוב פוסט יומי חדש. גם ביום שאחריו, ובזה שאחריו. הבנתי שהגיע הזמן להפסקה.
היום אני שב לכתוב. לא בקול תרועה רמה ואפילו לא מתוך שמחה. המצברים שלי עדיין ריקים, אבל יש דברים שחשוב לי לומר. "העין" ישנה את פניו. לא עוד בלוג מהיר, מהיר תגובה ומהיר חימה - אכתוב רק כאשר אהיה מוכן לכך. אולי רק פעם בשבוע, אולי פחות מכך. אינני יודע. התכנים שיפורסמו כאן יהיו בשלים יותר, מלאים יותר. יתכן שאאבד חלק מן הקוראים, אבל זה לא מטריד אותי כעת. "העין" הוא פרוייקט ארוך טווח.
.

קו / גבול

.

על הפסקות ותובנות

עבודה מתמדת איננה עניין של מה בכך. העבודה שומרת אותך בכושר: אתה מבצע את המטלות השוטפות באופן מוכני וללא מאמץ. אתה מעודכן, מיומן ויעיל. אתה ער לפרטים ומהיר בתגובתך לשינויים בסביבתך. אתה יודע מה צריך לעשות בספקטרום מוגדר של סיטואציות ולא פחות חשוב - אתה יודע בדיוק כיצד לעשות את מה שצריך. אם תצא לחופשה בת מספר שבועות לא תזדקק ליותר מיום עבודה אחד כדי לשוב לאותה מידה של מיומנות. אבל אם תצא לחופשה בת מספר חודשים (נאמר חצי שנה), תראה את הדברים מעט אחרת כשתחזור לעבודתך. סביר להניח שתתחיל לחשוב על עבודתך באופן פילוסופי יותר. למשל, מהי מטרת העבודה שאתה משקיע בה את מיטב הזמן והמשאבים המנטליים והחומריים שלך? את מי עבודתך משרתת? אילו שינויים עליך לעשות על מנת שתוכל להגיב למצבים החורגים מספקטרום המיומנות המוגבל שלך? כשאתה עסוק בעבודה אתה אמנם חושב על הדברים האלה לעתים, אבל הניצוצות האלה כבים מיד. הרעיונות הגדולים אינם מתעבים לכדי חוטי מחשבה ברי קיימא ובסופו של דבר לידי תובנות מגובשות. לצורך כך נדרש זמן.

המאמר המדעי האחרון שכתבתי עם שותפי המחקר שלי לא "זרם" היטב. התוצאות הניסיוניות עליהן הוא מבוסס מרשימות, הנתונים היו מקיפים ואמינים והניתוח הסטטיסטי היה ערוך היטב, אבל במשך זמן רב לא הצלחנו לגבש אותם לכדי תובנה משכנעת וחדשנית. היא התגלתה רק לאחר שהנחנו את הכתיבה למשך תקופה מסוימת והמשכנו לניסויים אחרים.

כך גם בצילום. כל צלם יאמר לך שעל מנת להשתפר עליך להתמיד. לצלם הרבה (בהקשר זה נהוג להזכיר את כלל 10,000 השעות של Gladwell). ככל שתרבה לעסוק בצילום הלכה למעשה כך תהיה מהיר יותר, מיומן יותר ותקבל החלטות נכונות יותר. מצד שני, איני מקבל את הקביעה לפיה המיומנות היא הגורם המגביל את "איכותו" של הצלם. זה אולי נכון בשלבים התחלתיים של האבולוציה הצילומית, אבל תוך זמן קצר מסתבר לרוב הצלמים שהיצירתיות והראיה הן אלה שמגבילות את הצילום שלהם. כמה פעמים חשתם שתוכלו לצלם עד מחר ועדיין לא תוציאו מתחת ידכם תצלום אחד חזק ובעל משמעות?

אם נצייר את איכות עבודתו של צלם על ציר של זמן נמצא שהגרף איננו עולה באופן מתון ועקבי. יש בו עליות מהירות, עליות איטיות, קטעים ישרים ואפילו מורדות. התקופה הראשונה של האבולוציה הצילומית מתאפיינת בהתפתחות המיומנות הבסיסית של הצילום: הפעלתה של מצלמה משוכללת, הבנת החשיפה וכיו"ב. בסופה הצלם מסוגל להפיק תצלומים "נכונים" תוך שליטה ידנית בציוד שלו. מגוון הנושאים שהוא מצלם מוגבל למדי, אבל הוא מפיק תצלומים סבירים מאד מבחינה טכנית. השלב השני של האבולוציה מתאפיין בדיפרסיפיקציה: הצלם מתנסה בו בז'אנרים שונים ובטכניקות שונות המאפיינות את אותם ז'אנרים. בתקופה זו הוא נוטה לרכוש ציוד מכל הבא ליד. איכות עבודתו של הצלם משתנה חליפות יחד עם הסגנון התורן, אבל היא אינה עולה על איכות העבודה איתה נכנס לשלב הזה. התקופה השלישית באבולוציה הצילומית היא תקופת ההתמחות. כאן בוחר הצלם את הנושאים ואת הסגנונות החביבים עליו ובסופו של דבר מתמקד בהם. ההתמקדות מאפשרת לו לפתח מיומנות ספציפית וחזקה שעושה אותו למומחה בתחומו. צלמים מקצועיים רבים נמצאים בסופו של השלב האבולוציוני הזה. אבל האבולוציה אינה עוצרת כאן. עם הזמן הצלם מרחיב את השכלתו האמנותית, צובר ניסיון חיים ומטפח את העין שלו. וגם, הוא מאבד עניין מידי פעם ומפסיק לעסוק בצילום למשך תקופות ארוכות יותר או פחות. הצילום שלו מתפתח יחד איתו, לא באופן רציף ועקבי אלא בקפיצות שביניהן נמתחות תקופות ארוכות של יציבות. גרף האבולוציה כולו יראה בערך כך:

יש לי תחושה שקפיצות המדרגה האבולוציוניות של שלב IV קשורות קשר הדוק להפסקות. המקרה הפרטי שלי אולי קיצוני. הפסקתי לצלם למשך עשר שנים. באותה תקופה לא הפסקתי לגמרי להשתמש במצלמה, אבל איבדתי כל עניין במדיום הזה כבכלי יצירתי. יום אחד, משום מקום, העניין שלי התחדש. הצילום ה"חדש" שלי היה שונה מן הצילום ה"ישן". חד יותר, מכוון יותר ואולי ספציפי יותר. בכל שנה, לאחר שהצילום שלי מתעורר מתרדמת הקיץ שלו, אני חש שאני ממוקד יותר מכפי שהייתי באביב. שקל לי יותר להיות מקורי ויצירתי. החודשים אוקטובר ונובמבר הם הטובים ביותר ליצירתיות שלי. לא רק שאינני חושש מן ההפסקה, אני לומד לקבל אותה בשמחה. אני יודע שהיא שלב הכרחי של התגלמות במחזור השנתי שלי ושבעקבותיה יקרו דברים טובים.

תרדמת הקיץ מתקרבת לסיומה. אני חש כמעט מוכן לחזור ולהסתער על העולם במצלמה שלי. בקיץ האחרון שקעו בי שתי תובנות חדשות. האחת: הרשת מפריעה לצילום שלי. היא מלאה בהסחות דעת מיותרות. ככל שזה נוגע לצילום, כמות הפנינים בה (ויש כאלה) בטלה בששים לעומת אוקיינוס הזבל. השניה: שום טובה לא תצמח לי מציוד איכותי יותר. ידעתי את זה כבר קודם, אבל כנראה שעד שלא מתנסים - לא מפנימים. הזיקה שלי לציוד צילום היא פטיש מתועב שראוי להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. הכלים הם רק כלים. אין בהם תוכן או השראה או שאר רוח.
ויש שם בפנים עוד תובנה אחת שמתגבשת ושנוגעת למהות הצילום שלי, אבל עדיין מוקדם לדעת מה טיבה. נחכה ונראה.

.

הנופים הפנימיים של Barry

לאחרונה נתקלתי בעבודתו של צלם חובב בשם 'Barry', שהצליחה לגעת בי. הוא ניחן בחוש נדיר לטקסטורה ולצבע (הציצו בגלריה המקוונת כדי לצפות בעבודות הצבע שלו).  כמו במקרים אחרים של עבודות שמרגשות אותי, אינני מבין בדיוק את כוונת האמן. כל מה שאני יודע הוא שהתצלומים משקפים לא רק את המציאות החיצונית, אלא גם עולם פנימי עשיר ומורכב. קוראים לזה אוטוריטה: האמן משתמש בסביבתו על מנת לבטא את מחשבותיו, את רגשותיו ואת מצפונו. מובן שזו מניפולציה, אבל מהי אמנות אם לא מניפולציה? אחרת זה היה לא יותר מפלגיאט. כאשר אני מביט בתצלומים האלה אינני חושב: "הנה עץ, והנה עלה והנה ענן". אני חושב: "הנה ניצוץ של רעיון, והנה הרהור והנה תובנה". התצלומים של 'Barry' מזמינים אותי לצקת בהם תוכן. הם פתוחים לסוגסטיה, רכים. ולכן אני אוהב אותם.

Photograph: Barry

Photograph: Barry

Photograph: Barry

Photograph: Barry

.