צילום הופעות בתנאים מגבילים

כאשר אני מצלם בהופעה אני מקפיד להתקרב לבמה ככל האפשר. הקירבה מאפשרת לי להשתמש בעדשה נורמלית או אפילו רחבה במקצת ולקבל פרספקטיבה עמוקה של הבמה. הדבר מבטיח פוטנציאל לקומפוזיציות מורכבות שמדגישות את האווירה ואת האנרגיה של ההופעה מבלי לוותר על תיאור מפורט של האמנים. לפני כשנה צילמתי בהופעה אנרגטית במיוחד בה הצלחתי להשיג תוצאות כאלה:

אתמול צפיתי בהופעה שבה כל התנאים פעלו לרעתי: זו היתה "הופעת ישיבה", על הבמה ניגנה תזמורת שהיתה מורכבת מעשרות נגנים ונאלצתי לשבת הרחק מהבמה, מתחתיה ובצד. בתנאים האלה לא נותר לי אלא להשתמש בעדשה ארוכה ולנסות לתאר את האמנים שעמדו וישבו בקדמת הבמה.

הזווית והמרחק האלה מאפיינים את צילום ההופעות החובבני. הסטאטיות של הצלם והמרחק מגבילים אותו לרפרטואר מוגבל מאד של קומפוזיציות ולמעשה נותרים בידיו רק שני פרמטרים הניתנים לשינוי: אורך המוקד והתזמון. הראשון מגדיר את המסגור: האם לכלול בתצלום את הבמה כולה, את חלקה, או שמא להתמקד בזמר או בנגן מסוים. מאחר שאורך המוקד מוגבל בתנאים כאלה לתחום הטלה-פוטו, יקשה על הצלם להעניק לקומפוזיציה עומק ליניארי. גם השימוש במיקוד סלקטיבי איננו יעיל כאן (בגלל מרחק המיקוד הגדול), כך שהקומפוזיציה תהיה שטוחה למדי בכל מקרה. אז מה אפשר לעשות כדי לקבל תצלומים מעניינים? משתמשים באלמנטים הקיימים על הבמה ומחפשים קשרים בינם לבין הדמויות. באופן מיוחד, התאורה הצבעונית והעשן עשויים להזריק חיים לבמה.

הכללה של קהל בקומפוזיציה, אפילו אם אלה רק צלליות מטושטשות, עשויה להוסיף להמחשת האווירה ולהעניק לתצלום אשליה של עומק.

גם המוזיקה. למרות שכמובן אי אפשר לשמוע תצלומים, לפעמים אפשר להבחין בטמפרמנט של המוזיקה שנוגנה בשעה שצולמו.

כאן אנחנו מגיעים לתזמון. בתנאים מגבילים כאלה רגע החשיפה הוא ההחלטה היצירתית החשובה ביותר המצויה בידיו של הצלם. ההופעה בה צפיתי אתמול היתה דלה ברגעים "דרמטיים". למעשה היא היתה נינוחה למדי. מצד שני, ריבוי הנגנים יצר ריבוי של הזדמנויות ללכוד מבטים, מחוות קטנות. כדאי להקדיש לדברים האלה את תשומת הלב הראויה כי האינטראקציה האנושית היא שעושה את צילום ההופעות למעניין כל כך. כאן יש יתרון לשימוש בעדשת פריים. כאשר אתה חופשי מהתלבטויות, ניסוי וטעיה לגבי אורך המוקד אתה פנוי יותר לראות.

כלי יצירתי נוסף שמצוי בידי הצלם הוא היחס לתנועה מהירה. הקונבנציה של צילום הופעות אמנם דורשת פירוט רב ולכן מעדיפה הקפאה מוחלטת של כל תנועה, אבל דווקא הטשטוש שנוצר כתוצאה ממהירות תריס נמוכה עשוי להדגיש את הטמפרמנט של ההופעה.

בניגוד לדעה הרווחת, מהירות תריס נמוכה איננה אילוץ. במרבית ההופעות בהן אני צופה יש שפע של אור על הבמה. ברוב החשיפות שלי בתנאים כאלה המצלמה בוחרת בערכי ISO בתחום שבין 200 ו-500. המפתח של חשיפה בתנאי הופעה הוא מדידת אור נקודתית: במרבית המקרים רוב שטח הפריים חשוך למדי ובחירה במדידת אור אזורית או משוקללת תביא לחשיפת יתר קלה של פני האמנים. על פי רוב אני יכול להרשות לעצמי רקע כמעט-שחור ולכן אני מעדיף לחשוף על פי מידת הבהירות של האלמנטים המשמעותיים בקומפוזיציה. הגישה הזאת תורמת כמובן למהירות תריס גבוהה יותר או לרגישות נמוכה יותר של החיישן. סוגיה טכנית נוספת קשורה לאיזון הלובן: צבעי האור המשתנים גורמים להופעה של גוונים "בלתי טבעיים" בפני האמנים. המצלמות מתוכננות כך שהן מנסות לפצות על השינויים בטמפרטורת הצבע, אלא שלעתים קרובות אור מונוכרומאטי רווי מדי (בעיקר אדום) יגרום לאבדן פרטים. אני מעדיף לקבוע איזון לובן נייטרלי (למשל כזה המותאם לאור יום) על מנת שצבעי התאורה יבואו לידי ביטוי מלא בתצלומים. זה הרי חלק מן העניין בהופעות.

ההופעה היתה בסדר. המלודיה היתה מהנה וקצבית, אבל העיבודים גרמו לה להישמע כמו קקפוניה מונוטונית. ראיתי טובות ממנה. הצילום בתנאים כאלה איננו בדיוק כוס התה שלי: באופן פרדוקסלי, דווקא הקלות שבו  מאתגרת. אם לסכם, אני מגיע שוב למסקנה שאין תחליף לקירבה.

.
. 

שאלון: מיקוד

. .

עשרה סימנים לכך שעליך לשנות את הגישה

1. אתה מכיר את תכונותיהן העיקריות של כל מצלמות ה-DSLR שיצאו לשוק בשנתיים האחרונות.
2. אתה קורא בשקיקה פורומים ובלוגים שעוסקים בציוד צילום.
3. אתה צופה בתמונות ברשת ברזולוציה הגבוהה ביותר האפשרית.
4. אתה מחפש את נתוני ה-EXIF של כל תצלום שאתה נתקל בו.
5. אתה קורא בעיון סקירות של מצלמה או של עדשה לאחר שכבר רכשת אותה.
6. אתה חוזר באזני אחרים על מושגים שאינך מבין (מהו "עומק הצבע"?).
7. אתה יוצא לצלם בלילה לאורה הצהוב של תאורת הרחוב כדי לבחון את מידת הרעש ומשכנע את עצמך שהתוצאות מעניינות מספיק על מנת לשתף אותן עם אחרים.
8. בתיק שבו אתה נושא את ציוד הצילום שלך יש מקום פנוי לפריטים עתידיים.
9. אתה מנסה לזהות מצלמות ועדשות בשידורי האולימפיאדה.
10. היית נותן הכל כדי להיות אחד מאלה:

.

מדוע אינני מצלם ב-RAW

נראה אתכם חולקים על הקביעה הבאה: תפקידו של הציוד להעניק לראיה של הצלם ביטוי פיזי ועצמאי באופן מורגש ככל הפחות.

התפיסה לפיה על הצלם ליטול את השליטה בתהליך המכאני של החשיפה מידי המצלמה כדי להיות יצירתי היא לפיכך מוטעית. המצלמה הטובה ביותר היא זאת ש"תבין" את כוונותיו של הצלם בכל סיטואציה ותחשוף באופן הולם. האם המצלמות המודרניות "יודעות" לעשות זאת? לבושתי איני יודע, אבל אני מניח שההתפתחות הטכנולוגית הכבירה שחלה בעשור האחרון לא פסחה גם על הדברים האלה. מתי ניסיתם בפעם האחרונה להעביר את חוגת המצבים של המצלמה שלכם למצב האוטומטי המלא? אני מודה שאינני נוהג לעשות זאת; אני שבוי מדי בפרדיגמה לפיה הגדרת הפרמטרים של החשיפה והמיקוד היא חלק אינטגרלי מן התהליך היצירתי. זאת צלקת ישנה שאני נושא עוד מהתקופה בה התחלתי לצלם, כשהפשרות (עומק שדה או הקפאת תנועה) היו מוחשיות יותר מכפי שהן כיום. העיסוק בפרטים האלה עלול לגזול חלק נכבד מתשומת הלב של הצלם ולפגוע בשלמות של הראיה שלו. למזלי אני מנוסה למדי. קביעת מהירות התריס, מפתח הצמצם, שיטת מדידת האור, הרגישות ואופן המיקוד הפכו טבע שני עבורי.

גישה משוכללת יותר גורסת שהתצלום – כפי שהוא נשמר בכרטיס הזכרון – איננו יותר מחומר גלם. תפקידו של קובץ ה-RAW לאגור את מירב האינפורמציה שהיתה זמינה לחיישן בעת החשיפה. "חציבת" התמונה מתוך הנתונים נעשית על פי גישה זו מאוחר יותר, בכלים משוכללים יותר מאשר מעבד המצלמה. תפקידו של הצלם לייצר חומר גלם איכותי מספיק. כזה שלא יטיל מגבלות קריטיות על תהליך העיסוי הסופי של התצלום. דרך ההסתכלות הזאת תעשייתית ובלתי-דטרמיניסטית. היא מתנגשת במודע עם האקסיומה שבראש הפוסט הזה, אבל אין ספק שהיא נכונה לצילום המקצועי-מסחרי. שיטת ה-RAW מבחינה בין התהליך היצירתי שקודם לחשיפה, התהליך המכאניסטי של איסוף חומר הגלם והתהליך הטכני של ליטוש חומר הגלם בשלב ההפקה הסופי. נכון שההתייחסות אל הצילום כאל "הפקה" (זאת בעצם מהותו של הצילום ב-RAW) תורמת לאיכות הטכנית של התוצר הסופי, אבל במידה מסוימת היא מפשיטה את הצילום מן המיידיות ומהמקריות שבו – שתי התכונות שמייחדות את המדיום הזה. למעשה אין הכרח שאותו אדם יהיה אמון על שלושת התהליכים האלה; צלמים ידועי שם כמו Gregory Crewdson ו-Annie Leibowitz מעסיקים צוותי הפקה המורכבים ממנהל אמנותי, איש אביזרים, תאורן, צלם ומומחה לעיבוד תמונה ממוחשב.

אין לי התנגדות עקרונית לצילום ב-RAW. הוא אינו משפיע על התהליך היצירתי ואינו גוזל זמן במהלך החשיפה (אלה הם שני הקריטריונים היחידים לפיהם אני בוחן את הכלים שלי). ההסתייגות היחידה שלי נובעת מן ההפרדה בין החשיפה לבין התוצר הסופי. אתם מבינים, מטרתי לשמר את מה שראיתי והרגשתי בזמן החשיפה. עיבוד אינטנסיבי עלול לשנות את הטמפרמנט של התצלום, מה גם שנכנסים בו שיקולים "זרים". כעת תטענו שבחירה ב-JPEG לא רק שאיננה משמרת את "רוח" התצלום אלא מלכתחילה מפחיתה את מידת השליטה של הצלם בתוצאה הסופית. זה נכון, אבל לדעתי זה הרע במיעוטו (במיוחד כאשר משתמשים במצלמה שמציעה תצוגה מוקדמת). המגע הנוסף בתצלום, בסביבה מבוקרת ובטמפרטורה שונה, פוגם באותנטיות שלו לפחות באותה מידה. ואולי כל אלה  אינם אלא תירוצים. אם יש תכונה אחת שמייחדת את הצילום שלי, הרי זו הבטלנות שלו (או יותר נכון – שלי). אין לי עניין "להתעסק" בתצלומים. כמות האינפורמציה הספרתית שהם מכילים אינה חשובה לי. כשאני מצלם אינני חושב כמה מרווח עלי להשאיר לחיתוך, כיצד להכיל את הטווח הטונאלי או כמה רעש מסתתר בצללים. תצלום הוא תצלום מרגע שנוצר. הוא משמש ביטוי למה שראיתי. לא לסטנדרטים של מישהו אחר, לא לפוטנציאל של הקובץ. אני רוצה לראות, להרגיש ולחשוף. וזהו.

 .

פשוט ונפלא

Photograph: Natalia Pokrovskaya

ליצור אמנות?
זה לא מסובך. אפילו לא קשה. מספיק להיות קשובים - החוצה ופנימה. לתת לזרם לזרום.
.

על השראה

"Luna vedova per strade di mare"- è bella proprio come immagine - "io non ha più sogni da dormire, nel bianco mattatoio di casa mia". Però io racconto, non illustro. Vedo le immagini del poeta, ma poi cerco emozioni nuove, come se mi lasciassi prendere per mano e portare per strade dove mi sembra di essere sempre passato, e dove invece non sono mai passato. E certe immagini, che prima non mi dicevano niente, da quel momento parlano, respirano. E so che quando la mia emozione mi dice "schiaccia questo pulsante", questo vuol dire che lì qualcosa ci deve essere, anche se a prima vista l'immagine può non parere bella, se il soggetto può sembrare povero, o ridicolo. Come quest'altra: "un muro vecchio e un cane solo". Un'immagine stupidissima, la saprebbe fare chiunque. Ma questa immagine provoca in me una certa emozione, come se azzerassi tutto. Che riparto da capo, che mi sento proprio senza niente. lo non vedo nè il cane nè il muro, ma vedo come sono piccolo, come ho paura, vedo che domani la mia vita deve finire, mentre pensavo di fare ancora mille cose.

"ירח אלמן מעל דרכי הים" - האין זו תמונה נפלאה? "אין לי עוד חלומות לישון איתם - בבית המטבחיים הלבן שהוא ביתי". אבל מטרתי היא לספר מחדש, לא לבאר. אני רואה את התמונה שמילות השיר מציעות, אבל משם אני מחפש רגשות חדשים. כאילו מישהו הוביל אותי לאורך שביל שנראה מוכר אלא שלא הלכתי בו מעולם. באותו רגע תמונות שנראו בעיני חסרות משמעות מתחילות לנשום. לדבר אלי. רגשותי קוראים לי ללחוץ על המחשף כי אני יודע שיש משהו מאחוריהם. אפילו כשיופיין של התמונות נסתר מן העין או כשהנושא עלוב או מגוחך. כמו השורה הזאת: "קיר ישן וכלב בודד". זאת תמונה כמעט מטופשת. כל אחד יכול היה להמציא אותה. אלא שבי היא מעוררת רגש מסוים, כאילו הכל התאיין, כאילו היה עלי להתחיל מאפס. איני רואה עוד כלב או קיר, רק אותי - קטן ומפוחד, קרוב מאד לסוף חיי. אותם חיים שבהם חשבתי שיש לי עוד כל כך הרבה לעשות.

Mario Giacomelli

השראה היא דבר משונה. משונה מאד. אנחנו תרים אחריה במראות שחולפים לנגד עינינו, באהובי נפשנו, בריח העשב היבש, בניחוח האדמה אחרי הגשם, במוזיקה, בזכרוננו. בחלומות שלנו. ואז, כשאנחנו כבר נואשים מלמצוא אותה - דווקא אז שינוי קטן בטמפרטורה או רמז של צבע או שורה של שיר והכל מתחוור לנו. העולם זורם דרכנו ואנחנו כלים שמנגנים את שירתו, את יופיו.

Photograph: Mario Giacomelli

 .

על ראיה

Frank Horvat : It seems to me that, to see "photographically", I have to prepare myself in advance. Possibly for a long time. For instance it would be difficult for me, on my way out from here, to make photos of Paris. To see, I would have to go to another city, say to New York, live in a hotel room by myself and start walking through the streets, at first without a camera. And little by little I would begin to see. In the same way, I wouldn't know how to make a portrait of a woman, just off the hip. I would have to think about her, to imagine her. She would have to prepare herself or to be prepared with someone's help. And even then, when I would eventually be facing her, with my camera, I might not feel ready. It could take me two or three hours to understand her, little by little, through the viewfinder.
Joseph Koudelka : Perhaps because you want to understand. Me, I do not try to understand. For me, the most beautiful thing is to wake up, to go out, and to look. At everything. Without anyone telling me "You should look at this or that." I look at everything and I try to find what interests me, because when I set out, I don't yet know what will interest me. Sometimes I photograph things that others would find stupid, but with which I can play around. Henri as well says that before meeting a person, or seeing a country, he has to prepare himself. Not me, I try to react to what comes up. Afterwards, I may come back to it, perhaps every year, ten years in a row, and I will end by understanding.

מתוך שיחת צלמים, 1987.

Photograph: Joseph Koudelka

 .