יום שלישי, 13 במרץ 2012

השראה #26

פינת ההשראה גאה להציג היום את נדיה.
נדיה כתבה:
מדוע אני אוהבת לצלם... שאלה קשה קצת... כשהייתי בת 16 נכנסתי למעבדה של שחור לבן, הכנסתי דף למים וראיתי קסם, איך מול העיניים שלי מתפתח עולם שלם מכלום. ברגע הזה התאהבתי בצילום. נושאים אהובים עליי... האמת שאני לא יודעת... אין איזה נושאים מסויימים. אני פחות או יותר עובדת על פרוייקטים והם יכולים לכלול כמה נושאים. זה בערך הכול. האמת שאני אפילו לא יודעת למה שלחתי תמונות...
נדיה רואה דברים שנסתרים מעיני רובנו. היא מפיחה רוח חיים בחפצים שאין בנאליים מהם. אינני יודע מדוע, אבל התצלומים האלה מרגשים אותי. כשרון גדול.



.

יום שני, 12 במרץ 2012

בדיוק

רק אתמול כתבתי את הדברים הבאים:
...הקבוצה הווירטואלית... היא מלכודת דבש. היא תעניק לך חום ואהבה, תלטף אותך ותדריך אותך בדרכך כל עוד תישאר נאמן לעקרונות המנחים שלה. נסה לחשוב אחרת, ליצור משהו מאתגר - ומיד תקבל מכה מכאיבה על היד. העניין הוא שקבוצות רבות, בוודאי אלה שמקדמות בברכה צלמים מעוטי ניסיון, "מקדשות" את הפניה אל המכנה המשותף הרחב ביותר...
והנה, אך חלפו עשרים וארבע שעות והדברים עולים וצפים באינצידנט קטן אבל מרגיז באחד הפורומים:
הפורום הזה הוא פורום חובבים ויש כאן נציגים שמצלמים ברמות שונות וגם בציוד שונה. החל ממצלפון וכלה באריות החבורה. ובהתאם גם ההתפתחות היא שונה. לא ייתכן להפוך אתגר חובבני וכייפי לתחרות רצינית שהקריטוריונים בה הולכים ומחמירים. השופט הנכבד משול לפרופסור שרוצה להחיל את תפיסתו על תלמידי בית ספר תיכון או פחות מזה. אם השופט לא יודע להתאים את עצמו לנבחנים שלא ישפוט. השופט יתאים את עצמו לנבחנים ולא את הנבחנים אליו. ואכן אל תשפוט.
(אלמוני)
מדובר בסך הכל בתחרות קטנה בין צלמים חובבים שאיננה נושאת פרסים. הדברים לא אמורים להפריע את שלוותי, אבל הם הצליחו לעשות זאת. מדוע זה קרה? אולי מפני שלדידי אין הבדל בין "אתגר חובבני וכיפי" לבין "תחרות רצינית שהקריטריונים בה הולכים ומחמירים". אולי בגלל ההתעקשות הלא מובנת לשמור על רמה נמוכה. אולי בגלל הכינויים שהוצמדו לי, "השופט הנכבד" ו"פרופסור". לא, כל אלה אינם העניין. מה שמפריע לי הוא השימוש במונח "נבחנים" על מנת לתאר אמנים. באמנות אין ולא תהיה "תשובה נכונה". אין ולא יהיו ציונים. ההצלחה ב"מבחן" איננה תלויה במידה בה העיפרון מחודד. למעשה היא אינה תלויה גם בידע או בשינון של חומר. הרעיון המופרך הזה מעציב אותי.
.

יום ראשון, 11 במרץ 2012

על דינאמיקה של קבוצות וירטואליות, אהבה ואמנות

אחת העצות הנפוצות של אמנים מצליחים לעמיתיהם הצעירים הנמצאים בראשית דרכם היא "צור עבור עצמך".
זהו שקר. האמנות בכללותה תלויה בכך שמישהו יקשיב לה, יתבונן בה או יקרא אותה. היא בבסיסה ציבורית, לא פרטית. המוטיבציה של כל אמן היא להותיר את רישומו על האנושות או לפחות לזכות בהכרה, באישוש, בליטוף. אנחנו זקוקים לזה על מנת לשרוד, לא פחות. אסביר: צרכיו הבסיסיים ביותר של האדם הם מזון, מים, קורת גג וסקס. קיומו של כל אחד מהם הכרחי לשרידותנו האישית ולהמשך קיומה של האנושות. המוטו הבסיסי הוא: הישאר בחיים. והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להשתייך לקבוצה. זוהי אסטרטגיית הישרדות ממדרגה ראשונה. היא משותפת לרוב האורגניזמים.
כיום איננו צריכים עוד לחשוש מדובים שוכני מערות, אבל עדיין לא נגמלנו מהצורך הפסיכולוגי העמוק להשתייך. אנחנו משוכנעים שלא נוכל להתקיים ללא "הקבוצה". דחיה רגשית או חברתית עלולה להיות טראומטית עבורנו ממש כמו פציעה פיזית. אנחנו זקוקים לאהבה.
כוח המשיכה של הקבוצה חזק כל כך עד שלעתים קרובות אנחנו נזהרים יותר מדי מחריגה מן הכללים המאגדים שלה. אנחנו חוששים לפרוץ את הקונצנזוס אפילו אם החשש הזה יוצר בנו קונפליקטים ומחולל בנו דיסוננס קוגניטיבי. עצות כמו: "היה נאמן רק לעצמך" או "התעלם מביקורת" נותרות בגדר רעש רקע מפני שהליכה בדרך הזאת מקרבת אותנו אל פי התהום ואין בנו התעוזה לדבוק בה. למעשה, אינקובציה ממושכת ברחם החם והמוגן של הקבוצה היא תנאי מוקדם לפריצת הדרך הפסיכולוגית הדרושה לשם חיים אמנותיים עצמאיים. אנחנו נתונים בתוך תרבות מסועפת, רשת ענפה של "שבטים" וכל שעלינו לעשות על מנת לקבל אהבה די צרכנו הוא לבחור בשבט המתאים לטמפרמנט ולערכים שלנו, ולקיים את כללי ההתנהגות שלו. החיים "בחוץ" בודדים, מסוכנים ומפחידים.
כיום הקבוצה היא מושג רחב יותר מאשר היה אי פעם. היא חובקת עולם, פשוטו כמשמעו. שוב איננו מכירים את החברים האחרים בה ולמען האמת, למרבה האבסורד, איננו חשים צורך להכירם. די לנו בידיעה שהם נאמנים למספר מצומצם של "עיקרי אמונה" משותפים שמלכדים את המוני חברי הקבוצה. האופי הווירטואלי של הקבוצות מונע מהן להתפתח: בהיעדר יחסים חברתיים אמיתיים, "עיקרי האמונה" הופכים חשובים יותר מן החברים היוצרים אותן. הנאמנות לאותם ערכים פרימורדיאליים סביבם נוצרה הקבוצה מגדירה את חבריה גם אם אותם ערכים שוב אינם רלוונטיים. הדינאמיקה הזאת מזכירה במידה מסויימת את הקשיים הכבירים העומדים בפני תאגידים עסקיים שנדרשים יום אחד לכנס את בעלי המניות שלהם על מנת לקבל החלטות על שינויים במבנה הבעלות או בערכים הארגוניים שלהם. מצד שני, היא אינה שונה בהרבה מן הדתות הגדולות, שהולכות ומאבדות את הקשר שלהן עם המציאות המודרנית, אבל חסרות את היכולת להשתנות באופן יסודי.

כעת, לאחר שליבנו כמה דברים שברומו של עולם, נחזור לענייני הבלוג ונשאל: עד כמה תלויה התפתחותו של צלם צעיר בהשתייכותו לקבוצות וירטואליות? אני חושב שלא אחטא בהכללה גסה מדי אם אומר שהצלם החדש בן זמננו עסוק בדו שיח מתמיד עם הרשת. הוא יונק ממנה מידע טכני, רעיונות והשראה ליצירתו. קבוצות וירטואליות של צלמים זמינות כל כך ומזמינות כל כך עד שסביר מאד להניח שהוא ימצא את עצמו משתתף באופן פעיל באחת מהן, או ביותר מאחת, זמן קצר לאחר שגמלה בלבו ההחלטה להתייחס לתחביב שלו באופן "רציני". אבל הקבוצה הווירטואלית, כפי שהסברתי למעלה, היא מלכודת דבש. היא תעניק לך חום ואהבה, תלטף אותך ותדריך אותך בדרכך כל עוד תישאר נאמן לעקרונות המנחים שלה. נסה לחשוב אחרת, ליצור משהו מאתגר - ומיד תקבל מכה מכאיבה על היד. העניין הוא שקבוצות רבות, בוודאי אלה שמקדמות בברכה צלמים מעוטי ניסיון, "מקדשות" את הפניה אל המכנה המשותף הרחב ביותר ועוסקות בשאלות ה"איך". קבוצות כאלה מצמיתות את היצירתיות של הצלם ומשיתות עליו מגבלות רעיוניות ואסתטיות. הצלם הצעיר, שהניסיון העצמאי שלו דל למדי, נוטה לקבל על עצמו את ערכיה של הקבוצה ומאוחר יותר אף יגן עליהם בקנאות מול כל ניסיון לערער עליהם (זה כוחו של הדיסוננס הקוגניטיבי), לקול תשואות החברים.
הצרה היא שהאמנות, למרות פנייתה אל הכלל, מקורה אינדיווידואליסטי. יצירה ששואבת את השראתה ממקורות חיצוניים בלבד, תהיה אסתטית וקומוניקטיבית ככל שתהיה, איננה אמנות. על מנת ליצור אמנות זקוק אדם לבסיס רגשי, רעיוני, אתי ותרבותי משלו.
למרבה האירוניה, העצה "צור עבור עצמך" היא עצה טובה למרות השקריות שלה. זהו אידיאל. בלתי ניתן להגשמה אמנם, אבל כזה שראוי לפחות ללכת לאורו. הייתי מנסח את העצה הזאת אחרת:
היה כן עם עצמך.
הבט פנימה לפני שתביט החוצה.
אל תתגונן. אל תצטדק. אל תשוויץ.
André Kertész, Balet Ida Rubinstein, 1928

הערה
הדברים מייצגים את דעתו האישית של עורך הבלוג ואין לראות בהם מוסכמות מדעיות או אחרות. למותר לציין שאינני מצפה להסכמה כללית. אדרבא, אשמח אם תחלקו על הדברים, רק שיטחו את הטיעונים שלכם באופן לוגי ובהיר. Caveat lector!
.

GoPro

בשבוע החולף ביקרתי בחרמון. שמתי לב כי מעטים מסתובבים עם מצלמה מוזרה בתוך מארז שקוף. שאלתי אחד מהבעלים לפשר הדבר (כן גם אני לפעמים שואל איזו מצלמה יש לך) והוא הסביר לי בהתלהבות על המצלמה שלו.
כמובן שמיד שכחתי את השם, אבל כשחזרתי הביתה בצירוף מקרים מוזר מישהו שלח לי את הלינק הבא, לכתבה שבדיוק פורסמה ב-Ynet על צילומי אקשן. במקרה גם שם היה קישור למצלמה הזאת, GOPRO שמה.
אני חייב להגיד שמעולם לא התלהבתי ככ מפרסומת למצלמה. נשאר לי רק ללמוד לעשות את הדברים שיש בקליפ הזה ואני מסודר.
  
.

סיפור

צילום טוב בעיניי הוא כזה שמספר סיפור טוב, זה יכול להיות הסיפור שמתבטא בצילום עצמו או סיפור שאני ממציא כשאני מסתכל על התצלום. כל אחד יודע לצלם, אבל לא כל אחד יודע לספר. צילום בשבילי הוא תיעוד, סיפור שאני רוצה לספר לאחרים, לעצמי העתידי, לילדי.
רבים חושבים שהשקעה בציוד טוב יותר תעזור להם לצלם טוב יותר. אני טוען שזה לא משנה. תשקיעו בחוויה, תשקיעו בסיפור.
 

יום שבת, 10 במרץ 2012

יום שישי, 9 במרץ 2012

דברים שלא ידעתם על עדשות

בראיון שערכה Karen Bartlett עם מהנדסי Carl Zeiss לרגל הכרזתו של הפלא הטכנולוגי האחרון, ה-Nokia 808 PureView, מתבררות עובדות מעניינות על תכנון וייצור של עדשות קטנות וגדולות. רק כדי לגרות אתכם לקרוא, הנה כמה דברים שלא ידעתי:
  • עדשות קטנטנות כמו אלה המורכבות במכשירי טלפון סלולאריים עשויות להיות חדות יותר מעדשות המיועדות למצלמות בעלות חיישן גדול. הקונפיגורציה הבסיסית של האלמנטים דומה מאד בשני המקרים.
  • הסיבה לעליונות העדשות הקטנות היא האפשרות להרכיב בהן אלמנטים א-ספריים העשויים מפלסטיק, שניתן לעצבם באופן שאינו אפשרי בזכוכית. בעצמיות גדולות לא ניתן להכניס עדשות פלסטיק עקב שינוי הצורה שלהן בהשפעת הטמפרטורה. הזכוכית אינה עולה על הפלסטיק בתכונות האופטיות שלה.
  • לטענתם של אנשי Zeiss, רזולוציית החיישן האופטימלית לאיכות התמונה בהצגה על מסך כמו גם בהדפסה על נייר(!) אינה עולה בהרבה על 2 מגה-פיקסלים (עלי לציין שבימי חלדי נהגתי להדפיס תצלומים דיגיטליים בגודל 1600X1200 פיקסלים - זה מה שהמצלמה הדיגיטלית הראשונה שלי ידעה להפיק - על גיליונות A4. למרבה השמחה התוצאות היו ראויות).
עדשת ה-Nokia 808
לסיום הערה קצרה: עולמנו מלא באנשי שיווק שמתמחים בהחלקת קצוות ומתייחסים לאמת כאל משתנה כמותי. כבר למדתי כיצד להקשיב לדבריהם ולשפת הגוף שלהם, אם כי הטובים שבהם עדיין מצליחים להערים עלי לפעמים. כמה נעים לקרוא את דבריהם של מהנדסים. הם אולי לא הטיפוסים החביבים ביותר בעולם וחלקם אף סובלים מקשיי תקשורת ניכרים, אבל אני מאמין להם. במיוחד כאשר הם מדברים במבטא טאוטוני (ככל שזה נשמע נורא).
.
Google Analytics Alternative