יום שלישי, 5 באפריל 2011

שווה ציטוט

Imagine I were to land a big grant to do a documentary project (it's not that far-fetched). I get to hire half a dozen photographers for a year to do nothing but go out in the world and shoot—work hard on whatever projects grab their interest, wherever they want to go, with good pay and logistical support—company vehicle, an archivist/IT assistant back at headquarters, etc.
And you're one of the shooters.
There's only one catch. We have to use the cameras donated by various companies that are helping to support the project.
So you and the other five photographers arrive for initiation day and we have a bunch of two-body, three-lens kits waiting from various manufacturers. A D7000 kit, an E-5 kit, a K-5 kit, a 7D kit, and so on. (Since this is imaginary, we're even going to imagine there are two of whatever camera Sony will eventually replace the A700 with, too. Or is that just too outlandishly implausible to imagine? Snark, snark.) And to make matters fair and keep them simple, we draw names out of a hat as to who gets what.
Could you deal with that?
Of course you could. I mean of course you would. Any photographer would, and could. That's my guess, anyway. Each photographer would finish their year of shooting madly with two or three things about their camera they'd initially disliked but figured out how to work around and eventually got used to, three or four things they love about it, and maybe some stealth feature they didn't discover until two months into the project that they now feel they will now no longer be able to live without.
And you know what else? No matter what camera you drew in the lottery, you'd love it at the end of the year. Know why? Because craftsmen learn to love the tools they use the most. It's working with a camera that makes you like it, not picking just the right one to begin with. Whichever camera you drew from the hat, you'd remember fondly all your life.
I'm just sayin'.
Mike Johnston
.

צילום וידאו במצלמות סטילס: הפיתוי והקשיים

הרשימה הזאת תוקדש לנושא שאין לי עניין אמיתי בו, לפחות לפי שעה: וידאו.
אתמול ציינתי שלפי דעתי יכולות הוידאו של מצלמת סטילס לא צריכות להוות קריטריון בבחירת המצלמה. עלי להבהיר שכתבתי את הדברים מתוך הנחה שהשימוש העיקרי במצלמה יהיה צילום תמונות סטילס. יחד עם זאת, אין ספק שפלט הוידאו המופק באמצעות מצלמות בעלות חיישנים גדולים מצטיין באיכויות "קולנועיות" בזכות האפשרות להקטין את עומק השדה. למעשה, בתנאים מסויימים מצלמות כאלה עשויות להפיק תוצאות דומות לאלה המתקבלות ממסרטות וידאו מקצועיות בעלויות כספיות נמוכות בהרבה. צפו, למשל, בסרטון הפרסומת הזה, שהופק באמצעות מצלמה זולה למדי (צר לי על השימוש בחומר פרסומי. זה נעשה רק לשם המחשת הדברים כפי שתראו בהמשך).
העניין הוא שבמצלמות סטילס צילום הוידאו הוא תכונה "מודבקת". התפעול והממשק שלהן ממוטבים לצילום תמונות בדידות ולכן הוידאו "סובל". מסרטות וידאו, אפילו הפשוטות ביותר, מציעות לצלם הוידאו תכונות בסיסיות שחסרות ברוב מצלמות הסטילס / וידאו בעלות החיישן הגדול. למשל:
  • עינית אלקטרונית שמאפשרת צפיה בעת הצילום
  • מסך מפרקי
  • זום ממונע
  • מיקוד אוטומטי רציף
  • מיקוד אוטומטי שקט (תלוי בעדשה)
  • מיקרופון פנימי איכותי
  • שליטה בעוצמת הסאונד המוקלט
  • שקע לאוזניות
  • פילטר ND מובנה
  • עזרים לניטור החשיפה (zebras) והמיקוד (peaking)
  • אפשרות לשינוי מצב החשיפה תוך כדי הקלטה
  • עדשות בעלות צמצם רציף (stepless)
  • שקע למסך חיצוני (לצפיה בזמן אמת - live HDMI)
  • והחשוב מכל: חיישן מסוג CCD (שאינו סובל מאפקט ההטיה של גופים בתנועה אופקית)
בתנאים אלה, הפקה של סרטוני וידאו בסטנדרט שידור דורשת שימוש בכמות גדולה של ציוד משלים. ערכה כזאת עשויה להיראות כך:


סרטון הפרסומת הקצר אליו הפניתי למעלה צולם כך. רק על מנת לתת לכם מושג, כל אחת מהעדשות בה נעשה שימוש בצילומים יקרה פי 4 מהמצלמה, שלא לדבר על ציוד הסאונד, התאורה ויתר העזרים.

ההשפעה הרלוונטית יותר של מצלמות החיישן הגדול בעלות יכולות הוידאו עשויה להתבטא בירידה של מחירי מסרטות הוידאו המקצועיות. מסרטות חדשות המבוססות על חיישנים המצויים במצלמות סטילס כבר החלו לצוץ. מחיריהן סבירים יחסית לתכונות שלהן, אם כי עדיין גבוהים מאד במונחים של סטילס. נכון, ניתן להפיק תוצאות מרשימות ב-DSLR גם ללא כל התוספות, אבל על מנת להשיג אותן יש לוודא שנושא הצילום פחות-או-יותר סטאטי ושאין סביבו תנועה מהירה. מצלמות סטילס לא נועדו לצילום וידאו, אפילו אם הן מאפשרות זאת. חשוב להכיר את המגבלות שלהן לפני שרוכשים מצלמה כזאת לצרכי הפקה.
.

יום שני, 4 באפריל 2011

המדריך האלטרנטיבי לרכישת מצלמה

הדברים הבאים נכתבים מתוך פרספקטיבה ארוכת שנים של התלבטויות, רכישות, שביעות רצון ואכזבה. אתם לא חייבים להקשיב לי, אבל כדאי שתקראו.
  • אין מצלמה מושלמת. הבחירה במצלמה היא תמיד פשרה: בין גודל ומשקל למהירות ולנוחות ממשק השליטה, בין המחיר לגמישות השליטה בעומק השדה, בין הביצועים בתאורה קלושה לכמות עבודת העריכה הנדרשת על מנת לעשות את התמונות ראויות להצגה וכן הלאה. יש להבין את המגבלות של כל מצלמה ביחס למתחרות כדי לבחור בפשרה המתאימה ביותר לצרכים. האפליקציה הקטנה הזאת תוכל לסייע.
  • אין עדשות מושלמות, אבל יש עדשות הרבה יותר טובות מאחרות. עם העליה ברזולוציית החיישנים איכות העדשות מגבילה את איכות התמונה ביתר שאת. עדשות פשוטות שוב אינן מאפשרות לצלם לנצל את מלוא היכולת של החיישן, ולא רק במפתחי צמצם קיצוניים ובפינות הפריים. החלפת המצלמה בדגם חדיש יותר הגיונית רק בתנאי שהעדשות שברשות הצלם איכותיות מספיק על מנת לתמוך בחיישן שלו. הרב-גוניות של אורכי המוקד תימצא בדרך כלל ביחס הפוך לאיכות העדשה. מפתח הצמצם יימצא ביחס ישר לאיכות העדשה. ועוד משהו: כשמדובר בעדשות אין "מציאות". במלים אחרות, בחר שלושה מבין החמישה: איכות גבוהה, משקל שפוי, טווח אורכי מוקד גדול, צמצם רחב, מחיר סביר.
  • מצלמות רפלקס אינן מותאמות לצילום וידאו. המבנה הפיזי שלהן איננו מותאם לאחיזה יציבה וממושכת, העדשות שלהן אינן מותאמות למיקוד אוטומטי ללא מראה והמסכים שלהן אינם מותאמים לצפיה ממושכת באור יום. דווקא מצלמות הצפיה הישירה (EVIL) מתאימות יותר לשימוש דו תכליתי, אם כי גם הן רחוקות מלהוות פתרון מספק. ישנן כיום מצלמות וידאו שניתן להרכיב עליהן עדשות סטילס והמכילות חיישנים גדולים, אבל הן עדיין יקרות מאד.
  • 99% מהתמונות המצולמות בעולם עושות שימוש בערכי ISO של 100-400. הצורך במהירות תריס גבוהה בתנאי תאורה קשים מוגבל פחות-או-יותר לצילום ספורט באולמות. בנוסף לכך, ערך ה-ISO נמצא ביחס הפוך לטווח הדינאמי ולחדות התמונה. אין טעם לרכוש מצלמה יקרה רק בגלל ביצועיה באור קלוש אם התקציב לא מאפשר גם רכישת עדשות שיעשו איתה צדק. לעומת זאת, ברוב המקרים רכישה של מבזק חיצוני בינוני עשויה להרחיב במידה ניכרת את אפשרויות השימוש במצלמה.
  • מספר נקודות הפוקוס הוא פיקציה. רוב נקודות הפוקוס במצלמות אינו מהסוג המוצלב, ולכן הן לא בהכרח מדייקות. ברוב המקרים (למעט צילום ספורט ודומיו) די בנקודת פוקוס אחת, מרכזית ומוצלבת, על מנת להבטיח מיקוד מדויק וחדות טובה. באותו הקשר, אפשרות כיול המיקוד של עדשות שונות למצלמה היא תכונה בעלת ערך שעשויה לחסוך כאבי ראש.
  • עוד תכונות שעשויות לחסוך כאבי ראש:
    • איכות בניה גבוהה (גוף מתכת)
    • אטימה לאבק ולשפריצים (גם בעדשות)
    • מנגנון לניעור אבק מהחיישן
    • מעבד JPEG איכותי (לחיסכון בזמן העיבוד)
    • מיפוי פיקסלים מובנה במצלמה
    • מערכות מדידת אור ואיזון לבן מדויקות
  • למרות כל מה שנאמר עד כאן, ההבדלים בין המצלמות המוצעות בשוק קטנים. כל דגם של מצלמה שיוצר מאז 2007 ואילך יענה על רוב הדרישות של צלם חובב.
  • התעלם מ"ערך המכירה" של הציוד. אתה רוכש אותו על מנת להשתמש בו ולהנות ממנו, לא על מנת למכור אותו בהפסד מזערי. קח בחשבון לפחות שנתיים-שלוש של שימוש לפני שתחליף מצלמה ועשרים שנה של שימוש לפני שתחליף עדשה איכותית.
  • אל תרכוש "אחריות מורחבת". ממילא רוב תקלות הייצור (שמכוסות באחריות) מתגלות לאחר זמן קצר של שימוש.
  • ככל שתגדיר את צרכיך באופן מדויק יותר כך הציוד שתבחר ישביע את רצונך במידה רבה יותר. אין טעם לחפש את "המצלמה הטובה ביותר שאפשר לרכוש עבור תקציב נתון" מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלה לצרכים ספציפיים. שלב הגדרת הדרישות הוא מרכז הכובד של ההחלטה וחשוב לתת לו את תשומת הלב הראויה.
.

יום ראשון, 3 באפריל 2011

יום שישי, 1 באפריל 2011

Le coup de foudre

הבוקר נתקלתי בשיחה שהתקיימה לפני 25 שנה בין הצלמים Frank Horvat ו-Édouard Boubat. בשיחה הזאת הועלו רעיונות קשים לביטוי מילולי, אבל כל כך נכונים עד שחשתי צמרמורת. הטקסט מלא בפנינים ששוות ציטוט. אביא כאן רק כמה מהן:
Horvat: רציתי לקרוא לספר "אמנות אי-הלחיצה על הכפתור"... החיפוש כולל בתוכו גם סירוב: אתה מחליט שזה לא המקום שחיפשת, לא הזווית הנכונה, לא הבחירה הנכונה מתוך דף תדפיסי המגע, לא הדרך הנכונה להדפיס. הסירוב מגדיר את העבודה שלך ממש כמו פסל, שמוגדר באמצעות השיש שנגרע.
Boubat: בצילום אנחנו משתמשים במלים נפלאות, כמו "מפתח הצמצם"... גם לנו יש "מפתח צמצם", הפתח שלנו אל המציאות.
Boubat: התעוררתי מוקדם וצילמתי את אותו תצלום של הכפר עם התרנגולות והפרה באור הערפילי. לא היה משהו לסרב לו. התמונה היתה לפני. קליק. צילמתי רק שתיים או שלוש, לא היתה סיבה לצלם חמישים.
Photograph: Édouard Boubat
Boubat: כשאני מסתכל בפנים אינני מתעניין בפרטים. אינני יודע אם לבחור יש פצעים. אני נרגש מהתמונה הכוללת - לזה אני מתכוון ב"מודעות".
Boubat: עבורי, החלק היפה ביותר בצילום הוא רגע החשיפה. באותו רגע Boubat לא קיים, הכפר ההודי לא קיים. באותו רגע קצרצר אנחנו נעשים לחלק מהכל, אנחנו לא נפרדים מהנוף או מהאדם שלפנינו. לכן אינני מבחין בפרטים: משום שכבר אין פרטים.
Boubat: הבעיה שלנו עם מצלמות ה-35 מ"מ האלה היא שאנחנו מצלמים יותר מדי.
Boubat: יש מה שנקרא "le coup de foundre", ביטוי נפלא, בלתי ניתן לתרגום. "מוכה ברק" יהיה הקרוב ביותר.
Édouard Boubat, Boy listening to the sea, 1995
Édouard Boubat, Les enfants, 1948
 ושוב, חובה לקרוא.
.

שעה אחת פחות

.

יום חמישי, 31 במרץ 2011

מדוע רע לחיות בפריפריה

אני לא נוהג להתלונן, אבל החדשות האלה הצליחו להרגיז אותי. המועצה האנגלית לאמנויות, גוף ממשלתי שתפקידו לתמוך במוסדות תרבות נבחרים ברחבי אנגליה, החליטה על מדיניות חדשה לחלוקת התקציב שלה. עד 2011 תמכה המועצה ב-14 ארגונים הקשורים לצילום ברחבי אנגליה. המדיניות החדשה מוחקת מרשימת המוסדות הנתמכים ארבעה ארגונים, מקטינה במקצת את התמיכה בארבעה אחרים ומקצה את הכסף ש"נחסך" לששת המוסדות הנותרים, שתקציביהם יגדלו במידה משמעותית. העניין הוא ששלושה מתוך ארבעת המוסדות שהתמיכה בהם תופסק ממוקמים באזורים מרוחקים. לעומת זאת, מחצית המוסדות שהתמיכה בהם הוגדלה ממוקמים בלב לונדון. עתידו של Side Gallery בניוקאסל נראה קודר במיוחד: זוהי הגלריה היחידה לצילום בצפון מזרח אנגליה והיחידה בבריטניה שמוקדשת לצילום הומאניסטי-דוקומנטרי. הארגון הזה נוסד בשנת 1977 ומאז הוא מארגן תערוכות ותומך ביוצרים צעירים באזור. Side Gallery הוא חלק מארגון Amber, גוף תרבות שחבריו מנהלים אותו באופן קולקטיבי. העובדה של-Amber אין מועצת מנהלים פגעה מראש בסיכוייו להמשיך ולהנות מתמיכת המועצה לאמנויות. ההקצבה השנתית ל-Side Gallery עמדה על כ-60,000 לירות שטרלינג. לעומת זאת, התמיכה ב-The Photographer's Gallery בלונדון הוגדלה מ-800,000 ל-900,000 לירות שטרלינג. האחרונה היא גלריה עשירה בעלת מהלכים במסדרונות הנכונים שנמצאת בתהליך הרחבה מתמיד.
מדוע זה מרגיז אותי? בגלל חוסר הצדק שזועק לשמיים. התקציב הציבורי מיועד לחלוקה לציבור על פי מפתח של צרכים. הנזק שהיה נגרם לתושבי לונדון אילו אחת מגלריות הצילום הציבוריות במרכז העיר היתה מפסיקה לקבל תמיכה ממשלתית קטן בהרבה מהנזק שיגרם לתושבי צפון מזרח אנגליה אם ה-Side Gallery תיאלץ לסגור את שעריה (להבנתי חשיפה לתרבות ולאמנות היא חלק מצרכיו הבסיסיים של אדם). הפיחות הזוחל בהפניית משאבים ציבוריים לפריפריה מוכר לי היטב: לפני עשר שנים, כשרציתי לצפות בסרט קולנוע נאלצתי לנסוע כ-40 דקות עד אולם הקולנוע הקרוב ביותר למקום מגורי. לפני חמש שנים נסגר אותו בית קולנוע וזמן הנסיעה גדל לשעה ורבע. כיום מרוחק בית הקולנוע הקרוב ביותר מרחק של שעתיים נסיעה. עוד דוגמה? במקום מגורי אין קליטה של תחנת הרדיו המועדפת עלי. היתה קליטה, אבל לפני שנה קרה משהו למשדר ומאז לא קולטים. על מנת לצפות בהצגת תיאטרון עם אשתי עלי להוסיף למחיר הכרטיס של כל אחד מאיתנו כ-100 שקלים עבור הדלק ועוד כ-50 שקלים עבור זמן הנסיעה (לשמרטף). על מנת להגיע לבית החולים הקרוב עלי לנסוע כ-50 דקות. הסיכוי שלי לשרוד תאונת דרכים קשה או התקף לב קטן יותר מהסיכוי שלכם. אנחנו משלמים מסים כמו כולם (היתה הנחה קטנה שבוטלה לפני 13 שנים), אבל מקבלים פחות בתמורה.
נכון שאיש לא מכריח אותי לחיות כאן. נכון שיש למקום הזה יתרונות משלו (שלא קשורים להקצאת המשאבים הציבוריים). אבל, מגורים בפריפריה הם לא עבירה על החוק שמחייבת ענישה. אם אין הצדקה כלכלית להקים כאן מוסדות תרבות על המדינה להקים אותם ולתמוך בהם. זה בדיוק תפקידה.

.
Google Analytics Alternative