יום שני, 11 ביוני 2012

על איכות הסביבה, צילום ילדים וצנזורה

רק אתמול העלתי לכאן מקרה בו השתתפותו של צלם בתערוכה גדולה בוטלה ע"י המארגנים על רקע עבודה שהשתיקה יפה לה, לפחות בעיני הממסד הפוליטי. והנה, הבוקר נתקלתי במקרה נוסף של צנזורה.
פעילת איכות הסביבה האמריקנית Maria Gunnoe עוסקת בפעילות ציבורית כנגד כריית הפחם בהרי האפלאצ'ים שבמזרח ארצות הברית. פעילות הכריה מביאה להרס שיטתי של היערות העתיקים בשטח עצום בגודלו, פוגעת ביציבות הקרקע וגורמת שטפונות חוזרים ונשנים ולזיהום מקורות המים. בשבוע שכבר היא אף העלתה את העניין בפני תת ועדה של הקונגרס האמריקני לאנרגיה ולמשאבים מינרליים. במצגת שהכינה לצורך עדותה בוועדה נכלל תצלום ובו מתוארת ילדה הרוחצת באמבט ובו מים שצבעם כצבע התה. התצלום הוא פרי יצירתה של הצלמת Katie Falkenberg, שגם היא עוסקת בתיעוד נזקי כריית הפחם באזור.
לפני עדותה בוועדה פנו אל Gunnoe מספר אנשים מסגל הקונגרס והודיעו לה שלא תוכל להציג את התצלום הזה מפני שהוא "בלתי קביל". היא הסבירה להם שאלפי אנשים כבר צפו בו מאז צולם לפני שלוש שנים ואיש מהם לא התלונן, אבל מחאתה היתה לשווא. בסיום עדותה המתין לה שוטר שמשך אותה לחדר צדדי וחקר אותה במשך 45 דקות. התברר לה שכמה מאנשי הוועדה התלוננו על פורנוגרפיית ילדים. במהלך החקירה התבקשה Gunnoe למסור למשטרה את שם הצלמת ואת שמות הורי הילדה. הנה:
I had prepared written testimony, as well as a slide show, for the hearing.  I did not include  the photo of the little girl in the bathtub in the slide show because I did not have permission from the girl’s parents when I had completed the slide show.  But then at 7:30 on the morning of my testimony, I got permission from the parents to use the photo.  I sent it on to the committee and asked them to display it for the five minutes that I was speaking – just this one shot, this one photo.
Then just before the hearing, a couple of staff members, including one who worked for Rep. Doug Lamborn [the Colorado Republican who chairs the committee], told me they were not going to show the photo because they felt it was “inappropriate.”  I debated with them a little bit, told them that thousands of people had seen this photograph with innocent eyes and didn’t see anything inappropriate about it.  Then I just let it go. I knew that the fact that they censored it would make people want to see it.
But right after I testified, a special agent with the U.S. Capitol Police grabbed me by the arm and marched me into the back room.  He told me that the committee had reported the photograph to him as child pornography, and that he had an obligation to investigate it.  I told him this picture had been in circulation for three years – that thousands of people had seen it.   He asked me my name, where I was from, what kind of work I had done. He also asked me the name of the parents of the child in the photo, and the name of the photographer. The questioning lasted about 45 minutes, then they let me go.
אני יודע שאתם סקרנים, אבל לא אעלה לכאן את התצלום המדובר. תוכלו לחפש אותו בעצמכם. בכל אופן, היו סמוכים ובטוחים שהתצלום הזה תמים לחלוטין. אין בו זכר לניצול או לפגיעה (מלבד הטבילה באמבטיה של מים מזוהמים, אבל זה כבר סיפור אחר). פורנוגרפיית ילדים היא דבר נורא. יחד עם זאת, לא כל תצלום של ילד מעורטל הוא פורנוגרפי. אם תשאלו אותי, הצדקנות המעושה הזאת מגונה הרבה יותר. במיוחד אם יש מאחוריה אינטרסים כלכליים ופוליטיים אפלים.
Falkenberg, הצלמת שיצרה את התצלום, הסירה את כל המופעים שלו ברשת לאחר שכלי תקשורת שונים ביקשו מהורי הילדה רשות לפרסמו (למרבה השמחה הם נתקלו בסירוב). משום מה עולה בי החשד שמטרתה של התקשורת בפרסום התצלום איננה בדיוק הגברת מודעות הציבור לעניין הסביבתי שלשמו התכנסנו. כמה שזה עצוב.

Katie Falkenberg, from The Human Toll: Mountaintop Removal Mining
.

יום ראשון, 10 ביוני 2012

מי שהולך לישון עם כלבים...

 
הצלם הקוריאני Ahn Sehong שקד בשנה האחרונה על תיעוד סיפוריהן של "נשות הנחמה", קבוצה של נשים קוריאניות שאולצו לשמש כשפחות מין בשירות הצבא היפני הקיסרי במהלך מלחמת העולם השניה. הנושא הזה רגיש ביפן אפילו כיום: הגאווה הלאומית היפנית אינה מותירה מקום להודאה בפשעים כאלה והממסד מעדיף שהדברים ישארו מחוץ לשיח הציבורי.
עבודתו של Sehong, הנושאת את הכותרת "Layer by layer", מלמדת עד כמה קשים חייהן של הנשים האלה. כאילו לא די בטראומה הנוראה שעברו בזמן המלחמה, גם לאחר מכן הן חיו בשולי החברה. בשנת 2001 הוגלו המעטות שנותרו בחיים לסין, שם הן מקוששות את פרנסתן בקושי רב.
Ahn Sehong הוא אחד מקבוצה של צלמים דוקומנטריים שזוכים לתמיכה מחברת ניקון. הוא אפילו הוזמן להשתתף בתערוכת Nikon Salon הנערכת בימים אלה בטוקיו. אלא שבהשפעת גורמים פוליטיים ימניים בתוך יפן בוטלה השתתפותו ברגע האחרון. העיתון Japan Daily אף דיווח ש-Sehong ומשפחתו סובלים בשבועות האחרונים מהטרדות אנונימיות. בתגובה לטענות, הודיעה ניקון שהפסיקה את תמיכתה בצלם "מסיבות שונות", מבלי לפרט.
אם תרצו לחתום על עצומה הדורשת לצרף את Sehong מחדש לתערוכה, שלחו דואר אלקטרוני עם המלה "Nikon" בכותרת לכאן.

העצומה:
Korean Photographer Ahn Sehong has been documenting the lives of former ‘Comfort Women’ – women who were forced to work as sex-slaves during World War 2. It is a sensitive issue even in modern Japan as it concerns war crimes committed by the Imperial Japanese Army and the establishment would prefer it was not discussed.
He was being sponsored by Nikon & due to have the work shown at the prestigious Nikon Salon in Tokyo, whose mission statement is – “To pursue the meaning of photography: the expression of ideas”.
However after protests from certain extremist political groups within Japan the exhibition has been cancelled and funding ceased.
Ahn Sehong is also said to have been subject to personal abuse, harassment and threats according to Japan Daily & CNN.
Nikon UK wont comment on the issue except to say that their corporate support has been withdrawn for “various reasons”. We say that’s not good enough and they should actively support not supress such important, albeit difficult work – and that the removal of funding is eqivalent to censorship.
The Japan Visual Journalist Association has also condemned Nikon’s behaviour for violating freedom of expression.
We’re gathering signatures to send an open letter to Nikon, UK & Japan in the hope of making them see sense and show Anh Se-Hong’s photographs. The letter will also be sent to the national and international press.
We’ve already got a Magnum member and a number of well known veteran photographers on our side. But we need to add plenty of signatures from photographers, professional or enthusiast.
If you’re willing to be added in send an email (mail@iamcensored.co.uk) to us with the word ‘Nikon’ in the title and your name will be added to the letter.
If you are outside the UK, please add your country.
NB only your name will be added. Your email address or other details will not be retained or passed onto anyone.
Thank you & keep on shooting!

Ahn Sehong, from Gyeobgyeob, 2012
.

יום שישי, 8 ביוני 2012

הפרוייקט האישי - קווים לדמותו

אתה מצלם ברצינות מזה כמה וכמה שנים. צלחת בהצלחה את השלבים הראשונים של האבולוציה שלך כצלם: לאחר שהתנסית מעט ברוב הז'אנרים, חצית את מחסום ה-HDR ואת מחסום החדות הסלקטיבית ואתה מכיר פחות או יותר את מה שנעשה כעת בעולם, הגעת לשלב ההתמחות. אתה כבר יודע מה אתה אוהב לצלם ויש ברשותך כלים איכותיים שחיים בשלום עם הראיה הספציפית שלך. למרות הכל, אתה חש שאינך יצירתי מספיק. לכן אתה מתחיל להשתעשע ברעיון של יצירת "פרוייקט אישי". מי יודע? אולי עוד יצא מזה ספר.
הפרוייקט האישי הראשון הוא ציון דרך חשוב באבולוציה של הצלם. הוא חשוב מפני שהוא מבדיל בין "צלמים של שעות הפנאי" לבין צלמים מחוייבים יותר, יצירתיים יותר, "רציניים" יותר. ברוב המקרים עומדת במרכזו סדרת תצלומים שהופקה במשך פרק זמן ארוך יחסית (שבועות או חודשים), סדרה בעלת מכנה משותף יחיד שמקיפה אותו מזוויות שונות. המכנה המשותף של פרוייקט כזה יכול להיות תימאטי, טמפוראלי ו/או מרחבי. על פי רוב הסדרה הזאת מתאפיינת בהיבט אסתטי כזה או אחר שעובר כחוט השני לאורך התצלומים המרכיבים אותה.
אפשר ליצור סדרת תצלומים כזאת מסביב לכל נושא בעולם. למשל: מכוניות צהובות בתל אביב. או: התור בכספומט השכונתי בשעה 5:21 אחר הצהרים. במהלך השיטוטים שלי ברשת אני נתקל בפרוייקטים אישיים רבים כאלה ו - איך אנסח את זה בעדינות - אמות הספים שלי לא מזדעזעות. דברי המבוא של רבים מהם נראים בערך כך:
במשך שמונה חודשים צילמתי את קטע המדרכה שמול מכשיר הכספומט היחיד בשכונה בה אני מתגורר, הנמצא שלוש קומות מתחת לחלון דירתי. כל יום, בשעה 5:21 אחר הצהרים בדיוק. כל התצלומים נלכדו מאותה נקודת השקפה ובאותה זווית. הסדרה מציגה שיקוף אנתרופולוגי אקראי של המעמד הבינוני בישראל בשנת 2012 על כל הזרמים החברתיים המרכיבים אותו. הדמויות נבדלות ביניהן רק בצבע השיער ובכיסוי הראש. האנונימיות הגמורה היא סמל למעמדו הסטטיטי של היחיד בחברה המודרנית; האדם מופשט מתכונותיו ההומאניות ונתפס כ"יחידת צריכה" שמזוהה על פי מספרו של כרטיס מגנטי ונמדדת בכמות הכסף שהיא מושכת מן המכונה. המדרכה חסרת הצבע המהווה את הרקע לתצלומים ממחישה את האפרוריות האקזיסטנציאליסטית של הקיום האנושי בעידן הפוסט-אינדיווידואליסטי בו אנו חיים וכו' וכו'...
ברור כשמש שהמוטיבציה ליצירתם של מרבית הפרוייקטים היא אסתטית. כאילו הצלם חושב לעצמו: "זו יכולה להיות תמונה מעניינת. אולי אנסה ליצור סדרה של תצלומים כאלה, כל פעם עם דמויות אחרות. אקבע לי חוקים ואקרא לזה פרוייקט אישי". פרוייקטים כאלה נבנים "מלמטה למעלה": המשמעות ניתנת להם רק בשלב מאוחר של יצירתם ולכן הם נתפסים לעתים קרובות כמלאכותיים. מצד שני, יש גם פרוייקטים אישיים אחרים. פרוייקטים שמתחילים "מלמעלה", כלומר שיש להם מטרה עוד לפני צילום התמונה הראשונה. אפשר לזהות פרוייקטים אישיים כאלה על פי המחוייבות שמתבטאת בהם: לצלם יש משהו לומר. סדרות כאלה לא מבקשות רק לתאר את הקיים אלא להביא לשינויו. לכן הן משתמשות בפחות חזרה. למעשה אחת הבעיות שהן מנסות לעקוף היא התיעודיות של המדיום. לכן תמצאו בפרוייקטים שנבנו מלמעלה למטה אמצעים ספרותיים משוכללים כמו התפתחות עלילתית, מטאפורה ו-juxtaposition.
על מנת ליצור פרוייקט אישי חזק ומשכנע עליך לבחור לו נושא שקרוב ללבך. זה, בעצם, הכל.

שתי דוגמאות לפרוייקטים שאהבתי הן In the shadow of things האמוציונאלי מאת Léonie Hampton ו-In the car with R המפוזר והמשעשע מאת Rafal Milach. עיינו בהם להנאתכם.

Léonie Hampton, from In the shadow of things
.

יום רביעי, 6 ביוני 2012

בקשה

אל תהיו כמו כולם. אל תהיו כמו מישהו אחר. אל תתיחסו ברצינות תהומית כזאת אל מה ש"צריך", או "מצופה" מכם או "ראוי". אל תהיו בורגנים. אל תפחדו. זה צפוי וממוצע ואנמי. זה משעמם.

רגשו אותי. הכאיבו לי. צבטו אותי, אל תלטפו. דגדגו אותי. גלגלו אותי בעפר. עקמו את אצבעותי. הקפיאו את דמי. השליכו אותי לתוך התהום שלכם.

אני רוצה להרגיש משהו כשאני מתבונן ביצירות שלכם. לצחוק. לבכות. לחיות. למות קצת. 

תודה.

Pablo Picasso, Le poète, 1911
.
Google Analytics Alternative