שיר

I saw a newspaper picture from the political campaign
A woman was kissing a child, who was obviously in pain
She spills with compassion, as that young child's
face in her hands she grips
Can you imagine all that greed and avarice
coming down on that child's lips
Well I hope I don't die too soon
I pray the Lord my soul to save
Oh I'll be a good boy, I'm trying so hard to behave
Because there's one thing I know, I'd like to live
long enough to savour
That's when they finally put you in the ground
I'll stand on your grave and tramp the dirt down

When England was the whore of the world
Margeret was her madam
And the future looked as bright and as clear as
the black tarmacadam
Well I hope that she sleeps well at night, isn't
haunted by every tiny detail
'Cos when she held that lovely face in her hands
all she thought of was betrayal

And now the cynical ones say that it all ends
the same in the long run
Try telling that to the desperate father who just
squeezed the life from his only son
And how it's only voices in your head and
dreams you never dreamt
Try telling him the subtle difference between
justice and contempt
Try telling me she isn't angry with this pitiful
discontent
When they flaunt it in your face as you line up
for punishment
And then expect you to say "Thank you"
straighten up, look proud and pleased
Because you've only got the symptoms, you
haven't got the whole disease
Just like a schoolboy, whose head's like a tin-can
filled up with dreams then poured down
the drain
Try telling that to the boys on both sides, being
blown to bits or beaten and maimed
Who takes all the glory and none of the shame

Well I hope you live long now, I pray the Lord
your soul to keep
I think I'll be going before we fold our arms
and start to weep
I never thought for a moment that human life
could be so cheap
'Cos when they finally put you in the ground
They'll stand there laughing and tramp the dirt down

Declan Patrick MacManus

מי שלא מכיר את ההיסטוריה סופו שיחזור עליה.
.

זהירות!

To our enemies: if we won't hesitate to directly confront hundreds of cops and to destroy property, what makes you think we hold the lens of your camera to be sacred? You want to preserve your four thousand dollar camera to watch us break everything else? We are not doing this for you, and this is not a game. You clearly do not understand that there is no exception. We feel nothing but contempt for you cowardly spectators.

האם אתה אחד מאותם צלמים שאוהבים להצטופף בין עשרות קולגות על מנת לתעד ארועים מעניינים או יוצאי דופן? האם אתה חושב שכל האמצעים כשרים כדי לתפוס תמונה "מנצחת"? האם אתה סבור שהחזקת מצלמה שחורה וגדולה עושה אותך באופן אוטומטי "נייטרלי" במקום שבו מתחולל קונפליקט? האם אתה חושב שהמצלמות הן חלק מן המשחק? מוטב שתחשוב שוב.

Paris, 1968

 .

על התרבות הדיגיטלית וסוף עידן ההירואיות

אפשר לתמצת את הפילוסופיה המודרניסטית במשפט אחד קצר: "אנחנו יכולים לחולל שינוי!". זוהי השקפה מרקסיסטית בעיקרה ששמה דגש על כוחו של הקולקטיב לכופף את חוקי הטבע (או לכל הפחות את הסדר החברתי ה"טבעי") על מנת להביא את החברה האנושית למצב אוטופי. ההיסטוריה מלמדת שהאידאולוגיה הזאת חסרת סיכוי. היא פרחה במשך כמה עשורים קצרים בראשית המאה העשרים במהלכן התחוללו שתי מלחמות עולם ונחנך הניסוי החברתי הגדול בהיסטוריה (הקמתה של רפובליקה סוציאליסטית), שנכשל כבר בעשור השני שלו. למרות זאת, העידן המודרניסטי הביא עימו לפריחה אמנותית חסרת תקדים. זה היה פועל יוצא של ההירואיות העומדת בבסיס האוטופיה: על מנת לחולל שינוי רב השפעה נדרשים אומץ לב, מנהיגות ונכונות לוותר על האגואיזם. יש לומר בכנות שמרבית היצירה האמנותית של ראשית המאה העשרים היתה מגוייסת. אבל היא היתה מגוייסת מרצון; היא היתה מונעת בכוח הרעיונות האוטופיים ולא מוכתבת מלמעלה. בבסיסה עמדה מחשבה חופשית. אפילו אמני הקונסטרוקטיביזם הסובייטי זכו ליד חופשית בעשור הראשון של המהפכה.

El Lissitzky, Kurt Schwitters, 1924

הסיבה המרכזית לתוצאות הרות האסון של הניסיונות להחיל השקפת עולם אוטופית על חברות שלמות היא חוסר ההבנה שהאינדיווידואל תמיד גובר על הקולקטיב. הפילוסופים החברתיים של המאות ה-18 וה-19 דיברו על "ההמון" או על "הפרולטריון". הם ראו לנגד עיניהם מסה אנושית אחידה שנעה כגוף אחד עם כיוון הרוח, חסרת פנים ונקיה מיחסי גומלין פנימיים. המודרניזם נרמס בידי החוק הבסיסי ביותר של התרמודינאמיקה: האנטרופיה. זוהי תכונה של הטבע שנובעת מהתרחבותו של היקום: המצב היציב ביותר של מערכת סגורה הוא אי סדר מוחלט, לאו דווקא סדר. הדבר נכון לחברה האנושית כפי שהוא נכון למולקולות של גז הכלואות בכלי סגור. זו הסיבה שבגללה כל אוטופיה המבוססת על סדר בכוונת תחילה - נדונה לכישלון. אם כך, מדוע בכל זאת קיימות חברות אנושיות? ובכן, קיימים גם כוחות מלכדים. קירבה גנטית היא הראשון במעלה שבהם: היא יכולה להסביר ארגונים בסדר גודל של עשרות עד מאות בני אדם, כדוגמת השבט. אחר כך באים - לפי הסדר - הגיאוגרפיה, הדת והפילוסופיה המוסרית. בארגונים אנושיים גדולים קיים שיווי משקל דינאמי בין הכוחות המלכדים לבין הכוח המפריד: האנטרופיה. שיטות מדיניות יציבות, כמו הדמוקרטיה, נותנות לנתינים זכות והזדמנות לבטא את דעתם ולהשפיע על אורח חייהם (לפחות למראית עין) ובכך מכילות את שיווי המשקל הדינאמי הזה ומפחיתות מאד את ה"סכנה" של הופעת זרמים אידיאולוגיים שיסחפו את החברה לכיוונים אוטופיים. למשל, אם נבחן את גורל המרי האזרחי שנפוץ בשנה שעברה במזרח התיכון ניווכח שהוא חולל שינויים דווקא במדינות רודניות, ולא במדינות דמוקרטיות. האמנות המאפיינת חברות מסוג זה היא פוסט-מודרניסטית. זוהי אמנות שאינה כרוכה באידאולוגיה ושעניינה אגואיסטי בעיקרו, ולא חברתי. אין עוד צורך בחשיבה פורצת גבולות וחדשנית ומה שנותר לאמן לעשות הוא להשתמש באבני הבניין של האמנות המודרנית ולסדר אותן מחדש.

Sherrie Levine, after Walker Evans, 1979

התרבות הדיגיטלית מציינת את סוף עידן האידאולוגיות. ההזדמנות הניתנת לכל אדם לינוק באופן מתמיד מן הרשת הכלל-אנושית ולתרום לה את חלקו הזעיר מוציאה את העוקץ משאיפתו לחולל שינוי. אין עוד קולקטיב, רק קהל עצום של אידיווידואלים שסכום הווקטורים של רצונותיהם הוא אפס. הרשת מהווה עבורנו אלטרנטיבה וירטואלית לחברה בה אנו חיים, מין בופר עצום שמגן על הארגון (כלומר על בעלי ההון ועושי דברם הפוליטיקאים) מפני שינויים "מסוכנים". בהיעדר עניין אזרחי מובהק הדמוקרטיה הדיגיטלית נעה בכוחם של אינטרסים כלכליים בלבד. הבו לנו לחם ושעשועים ולא נפריע לכם לעשות בנו ככל העולה על רוחכם. אינני חושב שזה נעשה במכוון, אבל תוצאת הדיגיטציה של החברה היא רדידות מחשבתית. מוחנו מתאבן מרוב וירטואליות: ככל שאתה צעיר יותר כך אתה נחשף לפחות ספרות, לפחות אמנות, לפחות פילוסופיה, לפחות חשיבה ביקורתית ולפחות אידיאולוגיה מאשר הוריך נחשפו אליהן כשהיו בגילך. בינואר 2011, כשמאות אלפי צעירים שטפו את כיכרות קהיר, תגובתו הראשונה של הממשל במצרים היתה שיבוש הגישה לרשת. זאת היתה שגיאה גורלית שהביאה עד מהרה לקריסת השלטון. לו הייתי נשיא מצרים באותם ימים סוערים הייתי מגדיל מיד את מהירות הגלישה ומחלק מחשבים לכל המעוניין.

כיצד תיראה האמנות בעידן הדיגיטלי? אני חושש שחשיבותה תפחת עוד יותר. באקלים תרבותי כזה האמנות המשמעותית תטבע בתוך ים של רפש דקורטיבי. גם אם יקומו אמנים בעלי מחשבה יצירתית, צלולה וביקורתית, רק מעטים יקשיבו להם. כבר כיום אמנות נבחנת רק על פי ערך השוק שלה, האסתטיקה שבה ועמידתה בסטנדרטים טכניים. Edvard Munch, שאחד מציוריו נמכר שלשום ב-120 מיליון דולר, ודאי מתהפך בקברו.

Edvard Munch, The Scream, 1893

.

zone focusing: מורה נבוכים

מהו zone focusing?

זהו כינוי לשיטת מיקוד ידני המסתמכת על הערכת מרחק המיקוד הרצוי ועל עומק השדה. בעברית: מיקוד מרחבי או מיקוד טווחים.

כיצד זה עובד?

העיקרון פשוט מאד: חלק מהעדשות מצויד בטבעת מיקוד בעלת שנתות מרחקים. המיקוד נעשה באמצעות התאמת מרחק המיקוד המצוין על הטבעת למרחק המיקוד הרצוי. בדרך זו נחסך הצורך להציץ בעינית כדי למקד את העדשה. ככל שאורך המוקד ומפתח הצמצם קטנים יותר כך עומק השדה גדול יותר והדיוק בהערכת המרחק פחות קריטי.

סקאלות מרחקים אופייניות

מה עושים אם העדשה אינה מצוידת בסקאלת מרחקים?

ממקדים את העדשה על אובייקט הנמצא במרחק הרצוי מהמצלמה ומעבירים את בורר מצבי המיקוד למצב ידני. רצוי לחשוף במצב עדיפות צמצם ולסגור אותו ל-f/5.6 או ל-f/8.

באילו תנאים ניתן להשתמש ב-zone focusing?

הטכניקה שימושית באורכי מוקד רחבים ונורמליים (עד 40 מ"מ בערך) ובמפתחי צמצם קטנים ובינוניים (עד f/5 בערך). זהו התחום בו מרווח השגיאה בהערכת המרחק גדול מספיק על מנת להבטיח חדות גבוהה במרחק הרצוי. באורכי מוקד קטנים מאד אפשר למקד בדרך זו גם כאשר מפתח הצמצם גדול יותר. גודל החיישן אינו משנה הרבה מכיוון שעומק השדה אינהרנטי לאורך המוקד.

באילו תנאים רצוי להשתמש ב-zone focusing?

הטכניקה הזאת שימושית במיוחד כאשר דרושה תגובה מהירה של הצלם לסיטואציות משתנות ("צילום רחוב" וצילום דוקומנטרי), כאשר הצלם אינו מעוניין להשתמש בעינית או כאשר לא ניתן לסמוך על המיקוד האוטומטי.

האם אפשר לפשט את הטכניקה?

כן. למעשה מספיק לקבוע שלושה "מצבי מרחק": קצר, בינוני וארוך. כאשר דרוש מרחק מוקד קצר קובעים את טבעת המיקוד למרחק של שני מטרים;  כאשר דרוש מרחק מוקד בינוני קובעים את טבעת המיקוד למרחק של חמישה מטרים;  וכאשר דרוש מרחק מוקד ארוך קובעים את טבעת המיקוד לאינסוף. עומק השדה כבר ידאג לכל השאר. מצלמות כיס ישנות עשו שימוש בסמלי דמויות ונוף כדי להקל על המשתמש בקביעת מרחק המוקד, כמו גם העדשה הבאה מתוצרת Holga:

רואים? כל ילד יכול.

הדפיסו לכם את האיור הבא. הוא מסכם את כל התורה.

דיאגרמה זו מתארת את השימוש ב-zone focusing בעדשה בעלת אורך מוקד אקויוולנטי של 35 מ"מ. עומק השדה האופייני למרחקי מוקד נבחרים מצוין בצד ימין.

.

מלים חכמות

So many people work so hard only to come to the realization that they didn't make time during their working lives for the things that make us part of the human continuum.  The shared joy of our art and culture. That's why so many older people take up painting, photography and expansive learning.  Easier to do it all along.  And, like compound interest, more valuable.

Kirk Tuck

קראו כאן. וגם כאן. תודה.

.

המלצת ספר

Perception and Imaging מאת Richard D. Zakia הוא ספר חשוב. הוא עוסק ב"צד האפל" של האמנות החזותית: הפסיכולוגיה של המתבונן. כתבתי על מקצת הדברים האלה בימיו הראשונים של הבלוג הזה, אבל Zakia מציע סקירה רחבה, מעמיקה ומעניינת הרבה יותר. הפרק שלו על תאוריית ה-Gestalt הוא שיעור מאלף בקומפוזיציה צילומית וראוי שכל צלם יקרא אותו. פעמיים. גם הפרקים העוסקים בזיכרון ואסוציאציה, באשליה ורב-משמעות, באישיות וברטוריקה העשירו אותי כצלם וכמתבונן.

זהו ספר גדול. הוא כולל מעל 400 עמודים, אבל רווי באיורים ובדוגמאות שמבארים את הרעיונות (המורכבים לעתים). למעשה הוא נכתב עבור סטודנטים לצילום והרמה שלו בהתאם (לא קשה מאד להבנה, אבל זה לא ספר לרכיכות). אם אתם מחפשים "מדריך לצילום מקצועני" התרחקו מהספר הזה. לעומת זאת, אם אתם רוצים להבין את האפקט הרגשי של תצלומים על המתבונן, כיצד הקומפוזיציה, השימוש בצבע, בטונאליות, בנושא ובהקשר התרבותי יכולים להעשיר את הצילום שלכם - קראו אותו בעיון. זהו הספר הטוב ביותר שקראתי על "השפה הצילומית" (גם אם הביטוי הזה איננו מוזכר בו כלל). מומלץ בחום.

עדכון
בכל הנוגע לרכישת ספרים, בדרך כלל אני מפנה אל החנות המקוונת The Book Depository, ששולחת אותם לישראל בחינם (הקלדת הקוד: APMA12 בקופה תזכה אתכם בהנחה בת 10%). במקרה זה מחיר הספר ב-Amazon כולל משלוח לארץ נמוך יותר.

.

לא למדנו דבר

פעם, לפני אלף שנים, היו אלה הקתדרלות. מבני ענק עוטי פאר שמגדליהן התנוססו מעל כל עיר.

הן הזכירו לך כל יום את אפסותך, את היותך בן חלוף, את חוסר המשמעות של חייך העלובים. הן ניתצו את חלומותיך לרסיסים. לעגו לרגעי האושר הקטנים שלך בתואנה של עליונות מוסרית.

 מחצית מחייך נתת לקדושים מתים. סבלת בעד חטא קדמון של מישהו אחר.

והיום? היום יש לנו קתדרלות חדשות. בכל קרן רחוב. אולמות של שיש וזכוכית ושטיחים מקיר לקיר ואשנבים קטנים לשרות הציבור. אתה עבד בחרושת הכסף. מכלה את ימיך בצבירת ממון מבלי להבין לשם מה. והם - הם קוראים לזה חופש. תחרות חופשית, שוק חופשי, חופש הבחירה, חופש הדיבור, חופש המחאה. ובעצם אתה חופשי לבחור רק את אדונך.

קוּם הִתְנַעֵרָה עַם חֵלֵכָה
עַם עֲבָדִים וּמְזֵי רָעָב
אֵשׁ הַנְּקָמוֹת הַלֵּב לִחֵכָה
לִקְרַאת אוֹיֵב הִכּוֹן לַקְּרָב.

עוֹלָם יָשָׁן עֲדֵי הַיְּסוֹד נַחְרִימָה
מִגַּב כָּפוּף נִפְרֹק הָעֹל
אֶת עוֹלָמֵנוּ אָז נָקִימָה
לֹא כְלוּם אֶתְמוֹל,
מָחָר – הַכֹּל.

זֶה יִהְיֶה קְרָב אַחֲרוֹן בְּמִלְחֶמֶת עוֹלָם
עִם הָאִינְטֶרְנַצְיוֹנָל יֵעוֹר, יִשְׂגַּב אָדָם!

חג שמח.

.