מזל

אם יורשה לי, הנה משהו אישי.

מאז שהצילום הדיגיטלי נולד חסרה בו מערכת SLR שתתאים בדיוק לגחמות שלי: לא גדולה מדי, לא קטנה מדי, מוצקה, אטומה ושופעת עדשות פריים קטנות, מהירות וחדות. נראה שהחיפוש אחר הגביע הקדוש עומד להגיע לקיצו ולמרבה המזל אני כבר מנוי על הביונט. ההכרזה צפויה רק באמצע השבוע הבא, אבל היום אני שמח.

.

מחשבות על כלים, על מגבלות ועל יצירתיות מאת שגיא קורטלר

את הסרטון הבא גיליתי היום. תראו מה אפשר להוציא כשיש את הציוד הכי מקצועי:

 

איפה הצלם בכל הסיפור כאן? איפה היצירתיות, המחשבה, הדמיון וכל הידע שצלם זקוק לו על מנת להפיק תמונות טובות, אם ילד בן שלוש יכול להפיק כאלו תמונות אז בטח שכל חובב או צלם מתחיל. מי צריך בכלל ללמוד לתפעל מצלמה? מי צריך להבין מגבלות של ציוד כשאין מגבלות? מי צריך בכלל להבין מה זה צילום?

מי שמבלה בפורום הציוד בטח זוכר שלא אחת כתבתי שמי שרוצה להשתפר בצילום צריך לטעמי להרכיב על המצלמה עדשת פריים עם אורך מוקד אקווילנטי של 35מ"מ למשך חצי שנה ולצלם כל יום רק עם העדשה הזאת (ואני מתכוון כל יום, אפילו אם זה רק חצי שעה). המגבלה הזאת של עדשה קבועה, תגרום לצלם לחשוב יותר איך מצליחים לצלם תמונות טובות ומעניינות למרות המגבלה. היא תגרום לצלם לחפש זויות מעניינות ושונות, היא תגרום לו לנסות פרספקטיבות שונות והיא תגרום לו ללמוד איך לנצל את עיוותי העדשה והפרספקטיבה לטובתו, היא תלמד אותו להתקרב לנושא, לחוות את הסיפור, להעביר את הרגש.

הצעד הבא הוא להגביל את עצמך עוד יותר. לפני זמן מה לקחתי את מצלמת פילם הישנה של אימי ז"ל, מצלמה עם עדשה קבועה ותפעול אוטומטי, רק לשים סרט ולצלם. אין לצלם שום שליטה, אפילו לא לראות במקום אם יצאה תמונה טובה. כל מה שנותר לי כצלם זה לקמפז תמונה בעינית הפצפונת, לנסות לבנות קומפוזיציה טובה ומעניינת שתאפיל על הגרעיניות של הסרט, על חוסר הדיוק בחשיפה, על האיכות האופטית של העדשה הפשוטה יחסית ועל חוסר הדיוק בפוקוס הידני (המוגבל לקפיצות מרחק שמשאירות לפעמים פער גדול מדי עבור פוקוס מדוייק).
האתגר כאן הוא להביא למרכז הבמה את הצלם שבך, את התוצאה ולא את המצלמה, להתמקד בתוצאה הסופית ולא באיך ובאיפה ועם מה. אני מוכרח להודות: כשזה מצליח זה הרבה יותר מספק מצילום במצלמה מקצועית עם הרבה כפתורים ועדשה גדולה ויקרה ויכולת ISO של 5 ספרות....

וזה מביא אותי ל iPhone ושאר מצלמות הטלפונים למיניהם.
התמונה שתצא לנו תהיה ברמה של מצלמה קומפקטית סבירה ולא יותר, על מנת שהתמונה תהיה טובה צריך לחזור למנטליות של אותו צילום באותה מצלמת פילם מוגבלת של אימי. צריך לחשוב על בניית פריים מעניין. כן זה נכון גם כשמצלמים ב DSLR מתקדמת ומודרנית, זה נכון לכל צילום בכל מדיום ובכל פורמט אבל משום מה הרבה שוכחים זאת ופונים להפיק את התמונה הטכנית המושלמת על חשבון כל מה שחשוב בצילום.
הצילום במצלפונים המוגבלים האלו מחזירים אותנו לחשוב איך בונים תמונה מוצלחת, הם מחדדים לנו את החושים כצלמים כי המצלמה תמיד איתנו ותמיד יש סיכוי לתמונה טובה מולנו.
למצלמות האלו אין שליטה באופן שבו התרגלנו לשלוט המצלמה. באייפון יש רק כפתור אחד. אין אפשרות לקבוע צמצם או מהירות תריס וגם לא ISO. בנגיעה על המסך מתבצע פוקוס ומדידת אור מקומית ועוד לחיצה וגמרנו...
השליטה בהן באה מכיוונים שונים של אפליקציות שונות ומגוונות שמאפשרות לנו לבחור אפקטים לפני הצילום ואו להחיל אותן אחרי הצילום. היכולות האלו פותחות כיוונים חדשים ליצירתיות ונותנות לדמיון חופש לעבוד.
אפשר להוציא דברים נפלאים מהמצלמות האלו.

לכולנו יש מצלמה עלינו כל הזמן, אל תפחדו להשתמש בה, צלמו כל הזמן, תנו ליצירתיות שלכם לפרוץ החוצה. אם לוקח לכם 10 דקות להגיע למקום מסויים אז צו חצי שעה קודם שיהיה לכם זמן לצלם על הדרך אם רואים פריים מעניין ולא לוותר עליו כי אין זמן או אין עלי מצלמה, יש עליכם מצלמה כל הזמן והיא המצלמה הכי טובה בעולם באותו הרגע.
ככל שתצלמו יותר ולא משנה באיזו מצלמה זה רק ישפר אותכם ויקדם אותכם. גם כשתצאו לסשן צילום מתוכנן עם ה DSLR המקצועית ותיק גב עמוס וכבד, הגישה לצילום שתיכנס לכם לעצמות בזכות הצילום באמצעים המוגבלים גם תחלחל לכם לצילום באמצעים מתקדמים ואז בכלל רמתכם תשפר.

צאו לצלם!

צילום: שגיא קורטלר

הערת העורך 
המצלמה ששגיא כתב עליה זכתה בתואר 'מצלמת השנה של העין לשנת 2010'. כוחה בכך שהיא נפוצה, אופנתית ומוגבלת. היא הופכת את הצילום עם עדשת פריים רחבה במקצת לנחלת הכלל ולדעתי בכך חשיבותה לתרבות הצילומית. בתצלומים המופקים במצלמה כזאת האיכות הטכנית משנית לעינו של הצלם. "תנאי הפתיחה" שווים בפני כל משתמשיה ולכן היא דמוקרטית.

הערת הכותב
ההתייחסות לאייפון היא רק דוגמה. והכוונה היא לכל מצלפון או כל מצלמה קומפקטית שמחזיקים עלינו בכיס כל הזמן או בעצם על אמצעי שיכול להקליט אור, גם אם זאת מצלמת פילם או מצלמת חריר שבונים לבד בבית.
הרעיון הוא שלא צריך לפסול את השימוש בגלל מגבלות טכניות. התוכן חשוב יותר והמגבלות הטכניות גורמות לנו להציג את התוכן באופן שונה, לא פחות טוב, רק שונה.
כשתמונה לא טובה אז היא לא טובה ולא משנה באיזו מצלמה היא צולמה.

 . 

נוצות

.

שתי תולעים

הפוסט שמיכאל העלה לכאן אתמול צריך להטריד את מנוחתו של כל צלם. אם אפשר לצלם תמונות כאלה בעזרתה של מצלמה הנתונה בכיסו של כל אחד, ועוד בתוך חדר סגור עם תאורת חלון בלבד, מה חפץ לנו בכל הציוד שברשותנו? הרי אותה מצלמה פשוטה שבפשוטות יכולה לספק את צרכיהם של רובנו בשמונה או בתשע הזדמנויות מתוך כל עשר. קדימה. קיפצו. אני יודע שיש לכם תשובה טובה ומוכנה מראש לטענה הזאת. משום מה לא קשה לי במיוחד לחשוב על טיעונים נגדיים:

• מצלמת הטלפון הנייד לעולם לא תרשה לצלם את אותה שליטה יצירתית (אתם מתכוונים הרי לגמישות המשחק בעומק השדה. אז מדוע שלא תשתמשו במונחים המדויקים?) שמציעה מצלמה "אמיתית" עם עדשה "אמיתית".
• מצלמת הטלפון הנייד מוגבלת ביכולותיה הטכניות: בתאורה בלתי אופטימאלית היא יוצרת תצלומים רועשים בעלי טווח דינאמי מוגבל. כדי להוסיף חטא על פשע, אין אפשרות לקבל ממנה קבצי RAW שיאפשרו חילוץ של מיטב הנתונים מהחיישן הקטנטן שלה.
• המצלמה הזאת מפיקה תצלומים ברזולוציה שאינה מאפשרת חיתוך אינטנסיבי ו/או הדפסה למימדים גדולים. אין לה אפילו עדשת זום שתצמצם את הצורך לחתוך את התצלומים.
• מצלמת הטלפון אינה נותנת לצלם שליטה על הפרמטרים של החשיפה. אי אפשר לצלם בה בחשיפה איטית, לקבוע את מפתח הצמצם או את רגישות החיישן לאור.

תוכלו בוודאי למצוא עוד טיעונים רבים שיצדיקו את הצורך שלכם בציוד הצילום היקר, הכבד וה"רציני" שיש ברשותכם, אבל רוב הטיעונים האלה ישיגו בדיוק את המטרה הזאת: הצדקה. אתם זקוקים להצדקה. כל הזמן, ולא על מנת להניח את דעתם של אחרים שתוהים על פשר התחביב המזוכיסטי שאימצתם לכם (אני מתכווץ בכל פעם שאני רואה מישהו שמתהלך ברחובות העיר ועל גבו תיק גדול עליו תלויה חצובה מקופלת, אבל זה כבר סיפור אחר). אתם זקוקים להצדקה כלפי עצמכם. הבינו: אתם (אנחנו! את מי אני מנסה לרמות?) נמצאים בקונדיציה שמכונה בפי הפסיכיאטרים DID (Dissociative identity disorder). שתי תולעים מכרסמות בתוך ראשנו: תולעת D (על שם אתר הציוד הפופולארי ביותר בעולם) ותולעת H (על שם אחת מאפליקציות הצילום הידועות). תולעת D לוחשת באוזננו: "תראה את המצלמה החדשה הזאת. היא תיתן לך לפחות עוד סטופ של ניקיון. כל מה שתזדקק לו לאחר שתרכוש אותה יהיה עדשה מהירה יותר ותוכל לצלם את התמונות הטובות ביותר האפשריות כיום. תוכל להתחרות בכל צלם מקצועי. בעצם, מדוע שלא תהפוך את התחביב שלך, שאתה משקיע בו כל כך הרבה, למקצוע?". ותולעת H צוחקת צחוק ארסי: "ראה את כל הציוד הזה שם בתיק. לשם מה אתה זקוק לו? האם אתה באמת חושב שהוא יעשה אותך צלם טוב יותר? טוב מאחרים? הצחקת אותי. בשנה האחרונה רכשת שתי עדשות חדשות ולא הדפסת אפילו תמונה אחת; לכל היותר הדבקת כמה גרסאות מוקטנות בגלריה המקוונת שלך. אז לשם מה לך שני כונני הזיכרון הענקיים האלה המלאים בקבצי RAW בינוניים-במקרה-הטוב? אילו יצירות מופת כבר מסתתרות בהם? אם אתה רוצה לשבור את הגב מתחת לתיק המיותר הזה – בבקשה, אבל אל תבוא אלי אחר כך בטענות. כל מה שאתה זקוק לו נמצא כבר בכיס המכנסיים שלך."

בתוך תוככם אתם (אנחנו!) יודעים שיש משהו בדבריה של תולעת H. יש בהם אפילו יותר אמת מאשר בדבריה של תולעת D. ואנחנו מבועתים. אסור לנו להניח למגדל הקלפים שבנינו להתמוטט. לכן אנו דבקים בדרכה של תולעת D. זאת דרך קונסטרוקטיבית, סדורה ואופטימית. לא מפחידה ופתלתלה כמו דרכה של תולעת H. ככל שנישמע יותר לתולעת D כך תולעת H תיוותר מאחור, מרוחקת יותר, קולה עמום יותר ובכלל, היא תיראה בעינינו כמו גורה רכה, פרוותית וחמודה. 

.

פטיש בראש

אני מתכבד לפנות את הבמה ל-Joerg Colberg. אני מתקנא בבהירות המחשבה שלו, באבחנה הדקה ובאיכות הכתיבה. אם תקראו רק פוסט אחד על צילום השנה, מוטב שזה יהיה הפוסט הזה.

Eduard Méhomé, A woman sits for a final photograph with her dying mother

.

Camerachooser

האפליקציה הקטנה שלנו עודכנה. אתם מוזמנים לשחק איתה.

אגב, אני מחפש תוכניתן רשת שיעזור לי לעשות את הממשק שלה ידידותי יותר. אם מי מכם מוכן לסייע, יואיל בטובו וישלח לי הודעה לכאן. תודה.

.

לחשוב מחוץ לקופסא

בתמונה הזאת יש את כל הדברים שאני יכול לבקש מתצלום, היא מספרת סיפור, היא משאירה מקום לשאלות, היא מעוררת בי רגש.

מבחינה טכנית, היא חדה מספיק וגדולה מספיק.

אני אוהב את התמונה הזאת מכל מיני סיבות, אבל אחת מהן, היא שהתמונה הזאת עוזרת לי להבין שהייתי כלוא בתוך קופסת הרפלקס שלי.
   

לאחרונה מכרתי את המצלמה שלי, מה שהשאיר אותי עם המצלמה המובנית בטלפון החכם של אשתי. דבר מעניין שקרה לי הוא זה: הבנתי שהייתי שבוי בחוסר הבטחון שלי מאחורי ציוד יקר שלא ממש היה לי בו צורך.
אני יכול למצוא אלף ואחד דברים שאין במצלמה הזאת, כמו צמצם, תריס, זום, שליטה על ISO, עינית וכו', אבל אני לא יכול להתעלם מכך שבשורה התחתונה אני אוהב את התמונה הזאת לא פחות מתמונות שהופקו במצלמת הרפלקס שלי.

זו אמת מעט מטרידה בהתחשב בעובדה שאני עדיין מתכנן לקנות מצלמה, שאמנם קטנה אבל גם עולה הרבה יותר מהמצלמה הקודמת שלי...

האם אני פשוט הולך לעבור מקופסא עם מראה לקופסא אחרת ,ללא אחת כזו?

.