Helen and Hula-Hoop: ניתוח תמונה

Chris Killip, Helen and Hula-Hoop, Seacoal Beach, Lynemouth, Tyneside, 1984

אילו נתבקשתם לצלם תמונה שתדגים את "כללי" הקומפוזיציה הצילומית קרוב לוודאי שלא הייתם מעלים בדעתכם קומפוזיציה כזאת. למעשה, רוב הצלמים לעולם לא יפיקו תצלום ש"שובר את הכללים" עד כדי כך. אנחנו נוטים לפתח רפלקסים שמונעים מאיתנו ראיה ישירה וחופשית ממגבלות, ואולי חבל שכך. האופק הנטוי הוא כאין וכאפס לעומת הפניה של הילדה המתוארת בתצלום "החוצה", החיתוך הגס של החישוק וערמות הפסולת הפזורות בנוף (שהצלם לא נקט באמצעים מינימליים כדי להסתיר).

מצד שני, הקומפוזיציה איננה העיקר בתצלום הזה. למען האמת גם "הרגע" איננו חשוב. התצלום אולי רגעי (כל התצלומים כאלה), אבל הוא מסמל סיטואציה רחבה בהרבה ולרוע המזל גם מתמשכת. התמונה הזאת אכזרית: מתוארת בה ילדה בת שבע או שמונה המשחקת בחישוק לא רחוק מחוף הים. אלא שבמקום החולות הזהובים, אור השמש והשמחה שהיינו מצפים להם הנוף נשלט בידי ערמות פסולת, שמיים אפורים וקדרות. אין כאן שמץ של עליצות. אין כאן סימן לתקווה. פניה של הילדה רציניים, נחושים. המשחק שלה מכאניסטי, חסר הנאה. לא כך אנחנו מדמיינים את ילדינו משחקים: לבדם, ברצועת חוף מלוכלכת ושוממת, מרוקנים משמחת חיים. אני מדמיין את הוריה של הילדה הזאת. לפחות אחד מהם חסר עבודה. חייהם נראים בעיניהם חסרי תוחלת. יום קר אחד רודף את קודמו. אין למה לצפות. הם אינם אוהבים את המקום בו הם חיים, את שכניהם העניים כמוהם. הם אינם אוהבים את עצמם. לא היתה להם סבלנות להקשיב לבתם אז הם הורו לה ללכת לשחק בחוץ וזה מה שהיא עשתה. פשוט וכואב.

יותר מהכל התצלום הזה מעיד על אפיסת כוחות. הוא מציג את סביבתם של אנשים שנואשו מלשפר את מצבם. התפוררותה של חברה שהיתה פעם גאה וחזקה*. מעניין שהאופק הנטוי מעניק לקומפוזיציה תחושה חזקה של תנועה. נדמה כאילו הילדה, עמוד החשמל שברקע והנוף כולו גולשים ימינה, אל מחוץ למסגרת התמונה. חוסר היציבות הזה רק משלים את האמירה ומציב בסופה סימן קריאה. הקומפוזיציה המרושלת של התצלום רק מגבירה את תחושת המועקה. כאילו לצלם לא היה עניין בצילום התמונה. כאילו החשיפה עצמה חסרת תשוקה ממש כמו משחקה של הילדה.

* המצב הכלכלי והחברתי בצפון מזרח אנגליה בתקופה שבין 1981 ו-1988 הוא עניינם של סרטים רבים, חלקם מצוינים. אם יזדמן לכם, צפו ב-Brassed off, ב-Billy Elliot או ב-Raining stones.

.

סתיו

הסתיו השנה אמיתי: קריר, קצת רטוב וקצת קודר. והאור שלו נפלא.

.

שאלון: פילם

תודה מראש למשתתפים. לאחר מילוי השאלון תוכלו לצפות בתשובות.
.

החיפוש אחר המרחק הנכון

חזרתי. היה טוב. אחד היתרונות של המקצוע שלי הוא הקשר שלו למקומות יפים וקשה לי לחשוב על דבר יפה יותר מאשר דרום טירול בחודש נובמבר. אין ספק שזה מפגש מוצלח של זמן ומקום. בנסיעה האחרונה, באופן חריג, לא חסרו לי הזדמנויות לצלם. שותפי לנסיעה גילה סובלנות מרשימה לאובססיה הקטנה שלי ואפילו התעניין במעשי. אלא שנדרש לי זמן להפיק תצלומים שאני אוהב: התצלומים שצילמתי בימים הראשונים נראים כמו גלויות. תיאוריים ושטחיים. האסתטיקה שלהם נובעת מן הנושאים המתוארים בהם ואין בהם ראיה ספציפית, אישית. סנאפשוטס. רק לאחר ארבעה או חמישה ימים, לאחר שהפנמתי את המקום, את האווירה, את הטמפרטורה הרגשית, הצלחתי להתקלף מעט ולצלם תמונות שאומרות לי משהו. בסוף המסע הזה כבר הרגשתי בבית. נדרש לי שבוע שלם על מנת שאוכל לצלם כמו סדרה כמו 'Sirmione', שאני שלם איתה.

עבורי, צילום פורה הוא תוצאה של מרחק רגשי מדויק. כשאני מרוחק מדי הצילום שלי סובל מחוסר מרקם, כאילו הוא עטוף ביריעת פלסטיק דקה שחוצצת ביני לבין הסצנה ואיננה מאפשרת מגע. כשאני קרוב מדי אינני מבחין ביער, רק בעצים. הראיה שלי מצומצמת, מרוכזת, חודרת עמוק מדי. אבל כשאני במרחק הנכון הזרם בין החוץ והפנים הוא דו סטרי. כל המסננים מוסרים ואני חש צלול וחד.

אני מניח שצלמים שונים, אמנים שונים, חשים בנוח במרחקים רגשיים שונים. אחד הצלמים האהובים עלי, Edouard Boubat, דיבר על כוחה של ההתרשמות הראשונית. לדידו היום הראשון להגיעו למקום שלא היה בו קודם הוא הפורה ביותר. לעומתו, Steve McCurry ו-Michael Kenna מבקרים שוב ושוב באותם מקומות על מנת "למצות" אותם. זה כנראה עניין של טמפרמנט.

Photograph: Michael Kenna

במהלך השבוע צילמתי 320 תמונות, מתוכן כמאתיים לצרכי תיעוד (עבודה...) ועוד כ-120 אישיות. לפני עשרים שנה הייתי ודאי מצלם הרבה יותר (לו היו אז מצלמות דיגיטליות), אבל למדתי להמתין. זאת לא הסתפקות במועט. להיפך.

.

Sirmione, Lago di Garda

מקום שבו המים הם נפש.

.

Bolzano

.

Val Venosta, סתיו

.